לאהוב

נכון לאהוב זה טוב?
לאהוב זה טוב.
כשהלב נמס והופך לשלולית.
כשנורא בא לשלוח יד ולצבוט בעדינות בלחיים החמודות,
או לגעת בידיים היפות, העדינות.
לצלול לתוך עיניים טובות מאירות בוחשות בבטן שכשוכים.
ואם יש בזה רומנטיזציה ואידאליזציה וקצת ניתוק מהמציאות, אז יש.
אז אפשר להכניס את כל המציאות לתמונה, אז מה.
זה בריא להסתכל למציאות בעיניים.
לאהוב זה טוב.
גם כשזה מתנפץ בתהליך ההתפכחות.
מתי אהבה הופכת למחשבה אובססיבית?
יש סקאלה כזאת?
יש לאהוב יותר מדי?
ולמה זה קורה?
בגלל חסכים?
ואולי גם אם ממש מנסים ומודעים ויודעים ומסתכלים מבחוץ ופרופורציות ומציאות וזה – אולי גם אז אי אפשר להימנע מלהיפגע, בכל זאת? גם אם הצד השני הכי מקסים ומתחשב ואוהב שבעולם. כי הכול כזה עדין ושברירי ורקפת רמוסה.
ופתאום מי שחשבנו שהכי עדין ומקסים ואכפתי ומתחשב שבעולם – פתאום הוא עלול לשנות פניו ולברוח מאיתנו ולהתרחק, פתאום זר, ומה זה אומר עלינו, האם אנחנו עד כדי כך?

6 תגובות בנושא ״לאהוב"

  1. כן, כן, לאהוב זה טוב ונכון, לאהוב זה להיות פגיע. ולהיות פגיע זה לקחת את הסיכון להיפגע. אך כבר אמרו חכמים מאיתנו שעדיף לאהוב ולאבד את האהבה מאשר לא לאהוב בכלל (בתרגום חופשי כושל משהו)

    אהבתי

    1. תודה אמפי.
      אני מעיקה כשאני כותבת על זה? מתישה? מביכה את עצמי? נשמעת כמו ילדה קטנה או טינאייג'רית פתטית?
      כמו שכתבתי לבהיר כאן למטה, אני מתרשמת שפחות מגיבים לי כשאני כותבת על רגשות כאלו. אולי זה לא מתאים לכתוב על זה כאן, אולי זה רק לחדר הטיפולים וביני לבין עצמי.
      אוף, אני במצב מוזר, מנסה לראות את עצמי ואת המצב מהצד, בצורה ריאלית, מפוכחת, מציאותית, הגיונית. אבל מדובר ברגשות, וזו ממלכה עם חוקים קצת אחרים.
      סליחה שחפרתי.

      אהבתי

      1. אור יקרה מה פתאום מעיקה? את כותבת את הרגשות והמחשבות והתחושות שלך ואף אחד לא מחויב לקרוא או להגיב – ובכל זאת את רואה שיש אנשים שמלווים אותך ומגיבים ותומכים ומזדהים לעיתים והכל בסדר. זה הבלוג שלך ומותר לך הכל. גם "לחפור". את לא חייבת להיות אובייקטיבית או ריאלית או מציאותית או אפילו הגיונית. מטבע הדברים הכתיבה היא סובייקטיבית, ואת לא כופה את עצמך על אף אחד מאיתנו. את אותנטית וזה שווה המון. אני אישית כאן לגמרי מרצוני ולגמרי גם כי אני אוהבת את הכתיבה שלך, וגם כי אכפת לי ממך, ויש לי הרגשה שאני לא לבד בעניין הזה.

        Liked by 1 person

    1. עד כדי כך מה?
      אני התכוונתי למשהו בכיוון "נוראיים", כל כך כאלו שצריך לברוח מהם. כי זה הפחד שלי. ש"אבריח" ממני אנשים. לא יודעת עד כמה זה ריאלי או לגמרי הכול בראש שלי. אז בתגובתך אתה כאילו "מאשר" את הפחד הזה? או שהתכוונת למשהו אחר?
      תודה על התגובה.
      וסליחה שאני חופרת וקצת מתעופפת בסרטים מחרפנים בסגנון דייויד לינץ'.
      שמתי לב שלפוסטים מסוג זה פחות מגיבים לי, אולי כי זה פתטי או לא מתחברים או לא יודעים מה להגיד או שיש מה חלהגיד אבל זה עלול לפגוע בי, אז כנראה זה אומר שאתה אמיץ? 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s