לילה, מחר לימודים. אוטוטו אזדחל אל מתחת לשמיכות ואתכרבל לי בחמימות המיטה המגנה מהקור שהחל לחדור מבחוץ. חורף. בעיניי החורף הוא העונה המיסטית ביותר. אחריו הסתיו, האביב והקיץ. אם כי הסתיו הוא מתחרה רציני על המקום הראשון. עונה לימינלית, על סף התגלות, גדושה בפוטנציאל.
אני לבד עכשיו, בן-הזוג בנסיעת עבודה לראשונה מאז הכרנו, כל כך מוזר לי, לא רגילה שאנחנו לא ביחד למשך יותר מכמה ימים ספורים. מתגעגעת אליו. חלמתי בלילה שפתאום חזר מוקדם מהמתוכנן, כדי לחפש משהו שהוא צריך ושכח לקחת. כמה שמחתי לראות אותו. כמה אני אוהבת אותו.
כמה כאב לי כשחגגנו יומולדת לאחייניתו החמודה בת השנה, יום לפני שנסע, וראיתי אותו מתמוגג ממנה, ממש מאוהב, נמס מכל מבט, תנועה ומלמול, מכך שהניחה ראשה על חזהו, והוא הניח בעדינות יד על ראשה הצמוד אליו, קרוב ללב. ובגללי אין לו ילדים… יש בו כל כך הרבה רגש ואהבה. גם בי… (ולא אכנס כאן עכשיו לנושא הבאת ילדים לעולם כן או לא – כתבתי על זה כאן בעבר. והרי יש פער בין הפנטזיה, האידאליזציה והרומנטיזציה לבין המציאות היומיומית הלא פשוטה בכלל, כפי שהורים טריים רבים מגלים. ואני לוקחת תרופה לטיפול בחרדה ובדיכאון וכנראה לא יכולה בלעדיה – ניסיתי ומצבי הידרדר – וממש מפחיד אותי להיכנס להריון תוך כדי נטילת התרופה. וחוצמזה אני כבר זקנה, אוטוטו 45). אבל הוא אוהב אותי, אוהב אותי עד אינסוף, לא משנה מה. זהו, אנחנו ביחד, עד הקבר…
חלומות משונים יש לי, עמוסי התרחשויות, חזרה למקומות בעבר, כמו מתוך צורך להבין משהו שנשאר בלתי פתור, להציל חפץ קטן יקר ללב ורב-משמעות שנפל ונדחק אל מתחת לספה באחת הדירות שגרנו בהם, נקבר באבק ואף פעם לא הושב, לחוות שוב ובעוצמה מקומות מסוימים בזמן מסוים. הדברים הפיזיים משתנים עם הזמן. בכל זמן נתון יש להם איכות ומהות מסוימת וחד-פעמית. למשל, השולחן ההוא היום אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גם פיזית וגם מטאפיזית. הוא ספוג בדברים שונים מסביבתו. וגם המרכיבים הזהים בתוכו משתנים, מתבלים. התרכובת אחרת. אז הוא דומה אך לא זהה. ואני רוצה פעמים רבות לחזור לתרכובת המסוימת החד-פעמית ההיא בדיוק.
אבל אל תדאגו, אני מודעת לתעתועי הנוסטלגיה. יחד עם זאת, יש בזה משהו, יש בזה משהו אמיתי. לפחות בשבילי.
התחושות שלי כלפי הלימודים גואות ונסוגות בגלים משתנים. יום אחד מרגישה מנותקת מההוויה סביבי, לא מתאימה, או שההוויה לא מתאימה לי, צריכה לעשות משהו אחר; יום אחר פתאום ב-high של השראה ושאר רוח והתלהבות מהסטודנטים האחרים; אח"כ שוב משבר של "אני סתם עושה אידאליזציה ורומנטיזציה לאנשים" וגם "אין לי על מה לכתוב, אין לי השראה, אני ריקה, התאבנו לי היכולות, המעיינות בתוכי יבשו, אולי מלכתחילה אני בכלל לא מוכשרת או חכמה כל כך, כל זה היה סתם התבוססות בדפוסים נפשיים מאותגרים, האחרים מוכשרים באמת ושואבים חיים שלמים מהמציאות. עלילות, יחסים בין אנשים, דקויות, אבחנות. ואני סתם. לוקה בגרסה הדכאונית של ההתפכחות מהחיים"; יום אחר פתאום בכל זאת מצליחה להפיק מתוכי דברים, גם אם זה מאולץ בהתחלה. המילים מתחילות לזרום, נרטיב מתגבש, מילים נשזרות זו מתוך זו. אולי זה גרוע, אולי זה סתם, אולי…
מתארת לעצמי שפעם החיים יותר פיכו בי, עוררו בי השראה, ובשנים שלאחר מכן נוצרה סטגנציה, התמעטות, צמצום. אזלתי.
ועכשיו מנסה בכל זאת לחזור לחיים, לחזור למקורות, לסיפורים, לתכלית, לרוחניות שנקברה תחת התפכחות מצמיתה.
בזמן האחרון יש לי יותר שיחות עם אבא. מאז הסיפור של החתונה וההתנהגות של אחותי הגדולה, הוא עושה פתאום מאמצים להתקרב, להתעניין, להביע אהבה. כל השנים הוא היה די עסוק בעצמו. אהב אותי בילדותי כשהייתי חמודה, אבל מאז שהתבגרתי עבר לעסוק בדברים אחרים. היחסים מורכבים, אמביוולנטיים. אני קשורה אליו ואוהבת אותו, אבל ביחסים איתו תמיד הייתה ועודנה גם דינמיקה פוגענית מצידו. עכשיו הזדקן, אולי קצת התרכך. יש לנו שיחות על פעם, על נוסטלגיה, על זכרונות. היום שוחחנו על השמיכות של פעם – האודיאלו למשל. מילה מההווי הבולגרי של משפחתנו. שמיכות הצמר הדקות האלו. ריבועים כתום-לבן-חום. ואחרת בצבעי כחול בהיר רך מעורבב בצהוב עדין (למיטב זכרוני). הם עדיין אצל הוריי. באמת אבקש לראות אותן בביקור הבא. שלפתי את המונח מתהום הנשייה וזה הזכיר לנו את העולם של פעם. אני מאוד דומה לו בנפש הנוסטלגית, בהרגשה שאני לא מתאימה לאקלים התרבותי והמנטלי העכשווי. מתאימה יותר לשנים עברו. כמובן יש גם יתרונות לעידן הנוכחי מבחינות מסוימות, אני רואה את זה, אבי לא. הוא מאוד ממורמר ומרגיש שהארץ הזאת והעם הזה הפכו זרים לו. בקרוב הוא בן 75. אחרי השיחה איתו בכיתי קצת, כי היה חסר לי, וכי בפנים הגעגועים והכיסופים מתעוררים, כמו שבלילה הם מזדעקים אל דרכים ושבילים וחצרות ונופים וגדות נהר וגנים וריחות וחדרים ובניינים ומחוזות שכבר נשכחו מזמן.
אך הרי אלו הם החיים.
אור יקרה,
הפוסט שלך כאילו פורסם עכשיו בשביל שאקרא אותו לעת לילה בין השמיכות כפי שתארת, גם אני בלי בן הזוג שמבלה בנכר (עם הבן), אבל הזמן דווקא עובר לי בקלות, עם הבנות והכלב. הכתיבה שלך היא כמו נשיקת לילה טוב שכזו לפני השינה, ותודה על זה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה פרי העץ, שמחה שקלעתי בעיתוי 🙂
איזה קטע שגם בן-זוגך בחו"ל.
לא התכוונתי שהזמן לא עובר לי ושקשה לי ואני לא מתפקדת בלעדיו (אם זה הרושם שנוצר בטעות), אלא שאני פשוט לא רגילה כי זו פעם ראשונה בזוגיות בת ה-15 שנה שלנו. בעצם היה משהו ממש בתחילת הקשר – הוא נסע לחופשה בתאילנד עם אחיו וגיסתו, אני לא הייתי מסוגלת להצטרף, מזרח אסיה מאתגר לי מדי… יותר טיפוס של אירופה… אבל למיטב זכרוני זה קרה לפני שעברנו לגור יחד, אם איני טועה.
אבל בעצם היעדרו כן משפיע עליי לרעה כי אני פתאום גולשת לדפוסים לא טובים… מקווה להתעשת במהרה ולחזור לתלם.
אהבתיאהבתי
כתבת נהדר כרגיל. במשפחה של אבא שלך דיברו לדינו/ספניולית?
אהבתיאהבתי
תודה הבהיר. כן, סבא וסבתא שלי מצד אבא דיברו ביניהם ספניולית לצד בולגרית ועברית. חבל שהספניולית אבדה בדורות הבאים, שפה כל כך יפה.
אהבתיאהבתי
אין לי תגובה ספציפית, מלבד שמאוד נהניתי לקרוא.
מקווה שבן הזוג יחזור במהרה.
אהבתיאהבתי
תודה תיאו, מקווה שאת בטוב ושהולך ונהיה קל יותר בעבודה.
אהבתיאהבתי
כיף שאת מעדכנת וטוב לשמוע על הלימודים ובסך הכל שמצבך ממש טוב אחרי תקופה לא קלה.
קשה לחיות עם רגשי אשמה לגבי הולדת ילדים אבל את כל כך זהירה ואחראית והבנת שאת לא מסוגלת בלי הכדורים ואת חוששת לעשות את זה עם הכדורים….הלוואי כולם היו מפעילים שיקול דעת מיטיב ואחראי לפני שהם עושים ילדים ככה בלי לחשוב ואז כולם : גם ההורים וגם הילדים צריכים לחיות עם ההשלכות.
האם הבאתם בחשבון אימוץ או פונדקאית?
אהבתיאהבתי
תודה אמפי. איך את מוצאת זמן להגיב בבלוגים גם בניו-זילנד הרחוקה 🙂
בן-זוגי לא מעוניין באימוץ. פונדקאות נשמע לי וואחד דבר, מוזר לי, ואני בטוחה שבן-זוגי לא ירצה. גם אני לא רוצה נראה לי. אם ילדים, אז רק בהריון טבעי.
אהבתיLiked by 1 person
ספניולית, שפת יהודי טורקיה, איזמיר. צלילים נהדרים של שפה עדינה ונוקשת במהירות, כשבת דוד אבי הגיעה לביקור ושני אלה שקעו עמוק לשפת ילדותם. הפכה ל- לאדינו בהובלה נמרצת של חני נחמיאס, לצערי. אני יכול להזדהות עם הבדידות במיטה [כשזוגתי יוצאת ליומיים או שלושה לטיול שנתי ואני נשאר לבד].
דברייך על האהבה הגדולה מזסכירים לי את סיפור חייה של זלדה, המשוררת והגננת החסידית-החרדית הירושלמית שחיתה חיים מלאים עם בעלה, ללא ילדים.
אהבתיאהבתי
וגם שפת יהודי בולגריה 🙂
אני זוכרת את סבי וסבתי מדברים ביניהם בספניולית…
לא ידעתי שחני נחמיאס היא מובילת דעה בתחום הלדינו…
אני אוהבת מאוד את שיריה של זלדה, הם מעוררים בי התרגשות רבה. בטח יש הקשרים רבים שאני מפספסת בשירתה בשל היעדר רקע דתי אצלי, אך עדיין אני מזדהה עם הרוחניות והמיסטיקה העולות ממילותיה. והרגש הרב. מזמן מזמן קניתי את אוסף שיריה. אחד השירים האהובים עליי ביותר הוא "בתור הילדות פרי חדש", כמו גם "הבית הישן" ו"חדרה של אמי הואר".
אהבתיאהבתי
אצל זדלה אני ממש אוהב את הכרמל האי נראה "כאשר אמות
לעבור למהות אחרת
או השיר הנהדר "כל שושנה"
כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי
חני נחמיאס נמצאת היום בוועד המנהל של הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו" https://autoridadnasionala.wixsite.com/autoridadnasionala/blank-4
אהבתיאהבתי
אני אוהבת גם את השירים שציינת. אני זקוקה לביאור לשיר על הכרמל האי-נראה. היכן בדיוק קורה המעבר מתיאור הכרמל לתיאור ירושלים ואיזה מהתיאורים מיוחס ליסוד התמותה. מה היחסים בין הכרמל לירושלים, מה הכוונה בדיוק שם… חוץ מהאסתטיקה המכשפת של שיריה, לפעמים אני לא בטוחה מה בדיוק כוונתה ואני תוהה אם איני מבינה נכון או מפספסת משהו (כך אני חשה לגבי רוב השירים, ומרגישה שאחרים מבינים יותר ממני. זו הרגשה לא נעימה שכן אני כל כך אוהבת שירה. אולי כדרכי אני שופטת עצמי בחומרת-יתר).
תודה על הקישור.
אחד הדברים שאני מצרה עליהם הוא שלא למדתי ספניולית. אבא שלי אמור להיות יותר קרוב ממני לזה, הרי הוא גדל בבית דובר ספניולית ובולגרית. הוא למד בולגרית (לא ברמה של שפת אם), ונראה לי שספניולית הוא יודע ממש מעט. הוא גאון באופן כללי ובשפות בפרט, לימד עצמו גרמנית. באמת אשאל אותו איך השליטה שלו בספניולית ומדוע לא השקיע בזה יותר.
אהבתיLiked by 1 person
אני כועס עליו, אבל הוא כבר לא חי. גם על אמי אני כועס, שדיברה יידיש מפוארת מאוד. אבל "כור ההיתוך", הישראליות החילונית והמרד בבית ההורים הובילם לוותר על הורשת שפתם לילדיהם. באשר לענייני ההבנה – את מחמירה מאוד עם עצמך. אין לאף אחד מושג מהי כוונת המשוררת, ישנה אולי "כוונת הטקסט", וגם הבנתו משתנה עם השנים. לא בטוח בכלל שאחרים מבינים יותר ממך,ף הם מבינים אחרת, וזה מה שאני אוהב באומנות – הרבגוניות של פרשנויות, הבנות וכו'
אהבתיאהבתי
למה אתה כועס עליהם? כוונתך ספציפית בנושא השפה שלא נשמרה?
מצד אמי דיברו יידיש, בית רומני, שהייתי פחות קשורה אליו, אבל ממש הייתי רוצה לדעת גם יידיש, בהחלט שפה מפוארת ותרבות מפוארת. פרט פיקנטי – סבתו של בן-זוגי שמרה עליו וטיפלה בו בשלוש השנים הראשונות לחייו (כשאמו עבדה), והיא דיברה איתו רק יידיש, ועל כן הוא יודע יידיש. אמנם לא ברמה מקצוענית, וגם עברו הרבה שנים, אבל היידיש שלו עזרה לנו להסתדר בטיול באוסטריה :-). הוא אמר שהגרמנית באוסטריה הרבה יותר דומה ליידיש מאשר הגרמנית בגרמניה.
תודה על דבריך בעניין הבנת שירים, זה נותן לי פרופורציות.
אהבתיאהבתי
רגע רגע רגע – אז שנינו בעצם תוצרי נישואים של פרענקים ורומנים? איזה יופי. אני כועס עליהם בעקרון, השפה היא אחת הסיבות.
אהבתיאהבתי
חחחח… כן צד ספרדי אבל לא "פרענקים" אלא בולגרים, יעני מדינות בלקן. נראה לי שבעבר קראו "פרענקים" למוצא "מזרחי", כלומר ממדינות ערב, לא?
אהבתיLiked by 1 person
לא חושב. לפחות לפי הסיפורים של אמא שלי, הצד השכנוזי קרא לאבא שלי "פרענק", והוא טורקי. לא נתחיל "מריבות טורקים-בולגרים" בין שנינו 😉
אהבתיאהבתי
יש לי קולגה בעבודה שהוא כנראה פחות או יותר בן גילך שהכניס יחד עם זוגתו ילד אמנה לביתם.
נדמה לי שהוא נכנס לחייהם בגיל חצי שנה והיום, כחמש שנים אחרי הוא עדיין איתם וכעת הם גם מעוניינים להפוך את זה לרשמי ולאמץ אותו.
אולי סידור כזה יאפשר לכם לחוות הורות ללא הריון מצדך ותוך כדי עזרה לילד שבאמת זקוק למסגרת אוהבת ונורמלית.
אהבתיאהבתי
בן-זוגי מתנגד לאימוץ או אומנה. מעוניין רק בילד שהוא שלנו ביולוגית. הוא נחרץ בעניין הזה, כך נראה. אני דווקא הייתי רוצה לעזור לילדים שכל כך זקוקים לבית ואהבה. אבל זה לא פשוט וזה לא כמו בסרטים. צריך חוסן נפשי וכוחות להתמודד עם בעיות פיזיות ונפשיות לא פשוטות שהילד לעיתים סוחב מההיסטוריה העגומה שלו.
אהבתיאהבתי
תראי עד כמה את ברת מזל, אוהבת ונאהבת. זו תמצית החיים. לגדל ילדים זקוקים לכוחות נפש והדאגה גדלה, נפש נוספת הדורשת תשומת לב ללא הפסקה.
אהבתיLiked by 1 person
נכון רחל, יש לי הרבה על מה להגיד תודה. ואת צודקת לגבי גידול ילדים כמובן. אני תוהה אם הייתי מגלה שיש לי הרבה יותר חוסן נפשי וכוחות ממה שנראה לי, ואני יודעת שיש בי הרבה אהבה לתת, אבל כבר קלטתי ממה שאני רואה סביבי שיש פער ענק בין המיתוס על גידול ילדים לבין המצב בפועל בשטח. אבל ככה זה, אלו הם החיים.
אהבתיאהבתי