על חתונה ואחיות

רציתי לספר כאן מוקדם יותר על החתונה ומה שהיה אחריה, אבל לא הייתי במצב צבירה מתאים. אני עדיין לא. ואולי זה גם הפרפקציוניזם הזה ששואף לספר את הדברים בצורה המדויקת וה"נכונה" ביותר, לא להשמיט פרטים "חשובים". וזה כמובן לא משנה בעצם. אפשר לספר בכל מיני דרכים, כולן נכונות. יעשה לי טוב להרפות מהנטייה שלי לתאר את כל הפרטים הקטנים. ללמוד שאפשר גם אחרת, ועדיין יש תקשורת טובה בלי להתייחס לכל פיפס. להפריד בין עיקר לטפל – עקב האכילס שלי.

אבל בעיקר – לא היה לי כוח נפשי לספר על מה שקרה עם אחותי הגדולה, שלא הגיעה לחתונה, אבל הפציצה אותי למחרת בהודעות ביקורתיות בווטסאפ על הכיבוד שהיה בחתונה. נכנסה בי במילים קשות. ברור שהכיבוד אינו האישיו, יש כאן עניין פסיכולוגי עמוק שלה. זה מאמץ נפשי עבורי להיכנס לזה, וקשה לי לכתוב על זה, כי זה מעיק ומדכא ועצוב, ומעורבים בזה המון מניפולציה ורעל וגזלייטינג מצד אחותי הגדולה, ומספיק חוויתי את זה ממנה בעבר, והיא גרמה לי תמיד להרגיש שאני לא בסדר – לא קשה לעשות את זה, הבטחון העצמי והדימוי העצמי שלי היו (ועדיין) כל כך מעוכים.

חשבתי שהצלחתי לכונן איתה בשנים האחרונות סטטוס קוו ענייני וקורקטי ביחסים. אני רק מפרגנת לה ומשתדלת להתעלם מהערות עוקצניות ותמוהות שלה כדי לא ליפול למלכודת העימות המיותר. אפשר לומר שפיתחתי יותר חסינות וחוסן נפשי מולה, ומתחתי קו בריא יותר ביחסים. אבל מתברר שדרך קבע היא מטנפת עליי ועל אחותי הקטנה מאחורי הקלעים בשיחות עם ההורים שלנו. עכשיו הכול התפוצץ מתוכה, כל הרעל, לכל הכיוונים.

לא תיארתי לעצמי שהחתונה הקטנה והפשוטה שלי, שממש לא רציתי לעשות ממנה סיפור (וגם שקלנו בהתחלה לא לספר עליה לאף אחד, מה שהשתנה אח"כ), תעורר בה כאלו יצרים אפלים. אבל מתברר שהנושא העסיק אותה באובססיביות בשיחות עם הוריי עוד בשבועות שלפני החתונה, עד שהיא לא יכלה יותר וגם הפנתה אליי את הרעל ישירות – וזו הייתה טעות מצידה, היא איבדה שליטה ונחשפה במלוא הכיעור הפנימי שלה. ההורים שלי נדהמו מהתנהגותה והתאכזבו ממנה. בד"כ היא מאוד מתוחכמת ומניפולטיבית, ובחיי שכשקיבלתי ממנה את ההודעות הארוכות המצליפות, וכשהיא התקשרה אליי שוב ושוב גם אחרי שכתבתי לה שכרגע לא תהיה שיחה טלפונית בינינו – המחשבה שעברה בראשי הייתה שהיא עוברת התמוטטות עצבים, ושהיא ממש אומללה, וממש דאגתי לה.

אחותי הקטנה לעומת זאת חושבת שיש לה הפרעת אישיות נרקיסיסטית, שהיא נוטה להאדרה עצמית על חשבון אחרים, והיא לא מרגישה כלפיה קמצוץ חמלה או אמפתיה. היא לא הבינה איך עניתי להודעות המבישות והמגעילות של אחותנו הגדולה במענה ענייני (ואף מצטדק, כהרגלי), איך אני לא מביעה כעס או לחילופין מתעלמת. אחותי הגדולה התקשרה גם אליה וטינפה עליי. זה היה כל כך תמוה. אחותי הקטנה ניסתה בהתחלה להגיב בצורה מדודה, אבל ככל שאחותי הגדולה המשיכה לטנף אחותי הקטנה התפרצה עליה בצעקות, טרקה את הטלפון, חסמה אותה וניתקה איתה את הקשר. אצלה אין חוכמות.

אני ואחותי הקטנה מאוד קרובות. היא החברה הכי טובה שלי.

טוב, הלילה הלבן הזה שעובר עליי הביא אותי להתחיל לכתוב על זה כאן, ואני שמחה שהתחלתי להוציא.

יש הרבה משקעים מהעבר ביחסים עם אחותי הגדולה. ובכלל, דינמיקת היחסים במשפחה הזו היא מאוד לא בריאה. אמנם אחותי הגדולה מאוד גאה בכך שלדבריה היא "הנורמלית היחידה במשפחה" (כן כן, זה הדבר הראשון שהיא אמרה אחרי שסיפרתי לה על תהליך הטיפול והשיקום שאני עוברת בשנים האחרונות. גם אחותי הקטנה במסגרת טיפולית ושיקומית), אבל ניכר שהיא מאוד חולה רגשית וצריכה לטפל בעצמה. מן הסתם כולנו, שלוש האחיות, שילמנו מחיר על האווירה בה גדלנו והדברים שחווינו. מניחה שיש גם ממד אישיותי, ואולי אני יותר מדי "נחמדה" איתה. כל השנים הייתי יותר מדי "נחמדה". ורגישות היתר ורגשי הנחיתות שלי אפשרו לה לערער אותי. אבל די, נגמרה החגיגה. זה לא יעבוד לה יותר. אני כבר לא לבד מולה. אני מוקפת באנשים ששומרים עליי. ולמרות זאת, היא בכל זאת הצליחה לערער אותי למשך כמה ימים, בהם הרגשתי ממש רע, ובכיתי, ואמרתי לבן-זוגי (בעלי? 😏) ולאחותי הקטנה שהיא צודקת, אחותי הגדולה לגמרי צודקת, פישלנו עם הכיבוד, ושלחתי התנצלות על הכיבוד כמעט לכל מי שהגיע, וכולם ענו לי שמה פתאום אני מתנצלת, אין על מה, ואמרו שהם נהנו ושהיה מרגש ומקסים ושהם שמחו לשמוח בשמחתי, והכיבוד זה שטויות, למי אכפת, והוא היה בסדר גמור.

אז היא בכל זאת הצליחה להשיג משהו ממטרתה, לערער ולהרוס. שחלילה לא יהיה לי טוב. זה לקח שלמדתי מזמן. שכשטוב לי, רע לה. זה מאיים עליה. קלטתי את זה בסיטואציות שונות בעבר, והפנמתי את המסר. אני פוחדת לדבר לידה. כל דבר שאגיד יכול לשמש נגדי… תמיד פחדתי ממנה. הרגשתי שהיא פשוט מכשפה רעה, רעה.

כן, לאורך השנים היא גם התנצלה על התנהגותה בגיל הנעורים, אמרה שהיא הייתה במצב נפשי לא טוב, ורצתה לשפר את היחסים. היא התרככה באופן יחסי. מאוד הערכתי את זה, ורציתי. היא אחותי, גדולה ממני בשנה בלבד, גדלנו ביחד, היא חלק מהזהות שלי. היא חשובה לי. אהבתי אותה. הקרבה אליה הייתה חסרה לי. אבל הבעיה היא שכל פעם מחדש היה צץ משהו מכיוונה. תגובה מקטינה, מזלזלת או פוגענית, ביקורת תמוהה, עקיצה. והמון ריחוק וזרות מצידה. היא הבהירה בהתנהגותה ובאמירותיה שאני לא חלק משמעותי בחייה.

אחותי הקטנה אומרת שהיא צבועה, ושלא צריך להאמין להתנצלויות שלה, שזה הכול אינטרסים אצלה.
אחרי שהוריי נזפו באחותי הגדולה (למרות שביקשתי מהם לא ללבות יותר את הנושא), היא שלחה לי איזו התנצלות. אחותי הקטנה כל הזמן מזהירה אותי לא ליפול בפח הזה. האמת היא שאמנם ידעתי כל השנים שיש בה בריונות רגשית, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. דווקא נתתי לה קרדיט והאמנתי שהיא באמת השתנתה, וכל הזמן נאבקתי בעצמי ושכנעתי את עצמי שאני סתם משליכה עליה את דמותה מהעבר.

ותראו איך אני כותבת כאן כבר כמה פסקאות ארוכות על העסק איתה, וכמעט שום מילה על החתונה עצמה – שלמען האמת הייתה מרגשת, מהנה ומצחיקה, והייתי מוקפת בה באהבה של חברים וקרובי משפחה מקסימים, שרק פרגנו וחיזקו אותי. וזו שורה תחתונה חיובית ומשמחת. כן, גבאי בית הכנסת פישל עם הכיבוד ואכזב אותנו, לא היה מה שאמור להיות (לא רק הכיבוד, אלא גם עוד דברים – אולי אספר בהמשך), והיינו בהלם מזה – אבל השתדלתי באותו רגע להתמקד בחיובי ולזרום עם הסיטואציה. ואני גאה בעצמי שהתגברתי על הפחדים והקשיים ועשיתי את זה!

אני מתארת לעצמי שמה שכתבתי כאן יכול גם להתפרש כמונולוג של קדושה מעונה. אין זו כוונתי. שנים הייתי במצב צבירה של "קורבן", אבל זה השתנה בשנים האחרונות. זה נושא רגיש אצלי – בתחילת שנות העשרים שלי, כשהבנתי מה בעצם עבר עליי במשפחה, הפגיעה שספגתי, כל הזבל שספגתי לתוכי מאחרים, והצפתי את זה בשיחות עם אבא שלי ואחותי הגדולה – שניהם האשימו אותי בהיותי "קדושה מעונה". מן הסתם לא היה להם נוח מול ההאשמות שלי. בשנים האחרונות קיבלתי יותר כוח וכלים לצאת מעמדת הקורבן, ושיניתי גישה. ובכלל, הייתי מסוגלת להתחיל להפנים את העובדה שלפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק. ולשחק את המשחק.

אחותי הגדולה כבר אמרה לי בעבר איך בטיפול הפסיכולוגי שלה עלה העניין שכשנולדתי, והיא הייתה בת שנה בלבד, כל תשומת הלב עברה אליי. גם אבא שלנו מספר איך מרגע שנולדתי תשומת הלב והאהבה שלו הופנו בעיקר כלפיי. כי הייתי כל כך חמודה. ושאנשים אמרו לו שהוא מזניח את אחותי הגדולה ושזה לא בסדר. ובכלל, בעבר היה אומר שוב ושוב, ליד האחיות שלי, שאותי הוא תמיד הכי אהב מבין שלושתנו. למה שהורה יגיד דבר כזה? למה נערה/אישה צריכה לשמוע מאבא שלה שהוא אוהב אותה פחות מאשר את אחותה? זה הרסני. זה בטח דפק אותה חזק והטמיע בה שנאה כלפיי וקנאה פתולוגית.