פרנויה או מציאות – מה דעתכם?

לפני זמן מה סיפרתי לחברתי מהלימודים (זו שקרסה לאחרונה למשבר נפשי עמוק) שיש לי בלוג אנונימי ושלפעמים אני מפרסמת בו שירים שלי. היא מייד שאלה אותי במבט מודאג אם אני לא חוששת שמישהו יגנוב את השירים שלי ויפרסם אותם במקום אחר בשמו.
אז קודם כל, לא ידעתי שאני מפספסת תהילת עולם בכך שאיני מפרסמת את שיריי, ושהם כזה אוצר יקר 🙂 זה באמת מחמיא לי שהיא חושבת שהשירים שלי עד כדי כך טובים שהם מצדיקים גניבה 🙂
אך כמובן היא התפרצה לדלת הפתוחה של האישיות הפרנואידית ממילא שלי, המלאה ספקות והמתערערת בקלות. ואני תוהה אם החברה שלי מגזימה, והיא פרנואידית בעצמה, או שיש לחשש הזה בסיס מציאותי. היא עוררה בי ספקות. פתאום חשבתי – אולי הייתי תמימה שפרסמתי כאן שירים שלי, בלי "לקחת עליהם קרדיט" תחת שמי האמיתי? ועכשיו הם באינטרנט בלי שיוך לשמי? וכל אחד יכול להעתיק? ואולי השירים שלי הועתקו ופורסמו באיזושהי פלטפורמה מוכרת ושויכו לאדם אחר, ונגזלתי מיצירתי? איך בכלל אפשר לדעת… יש אינספור אתרים וכתבי עת… שלא נדבר על פייסבוק וכו'…
לא נראה לי שדבר כזה יקרה. אני כותבת בבלוג שולי ונסתר למדי. בקושי נכנסים לכאן. ומי מבין הנכנסים בכלל יחשוב דווקא על לגנוב שירים? נראה לי highly unlikely.
אבל זה באמת גורם פתאום להיזכר שאני כותבת במקום פומבי. ואולי יש השלכות לפומביות הזו. אולי צריך להיות יותר על המשמר ולא להרגיש יותר מדי בנוח.
מבחינתי השיתוף בשירים שלי כאן הוא חלק מאוד מהותי בשיתוף בעולמי הפנימי… הם תופסים מקום מרכזי בחיי… בי… וכאן זה המקום הבטוח שלי… שאני יכולה לכתוב בו מה שבא לי…
או אולי בטוח לכאורה?

אם יש לכם דעה בנדון, אשמח לשמוע.

אגב – יש לי מין שאיפה תמידית כזו לנסות לפרסם שירים שלי, ואפילו לאגד אותם לתוך ספר או קובץ… אבל:
1. אני באמת לא בטוחה אם הם מספיק טובים, אם הם "שווים" פרסום. כלומר, אם יש להם ערך ספרותי שמצדיק עניין מצד הבריות.
2. אין לי מושג איך מקדמים כזה דבר ובמה זה כרוך. ניסיתי לדבר עם אנשים שקשורים לעולם הזה, ולא ממש יצא מזה משהו אופרטיבי.

נ.ב – מצטרפת לתפילה להחלמתה של הבלוגרית n_lee. אינני מכירה אותה אישית, אך לפעמים יוצא לי לקרוא בבלוג שלה. מאוד עצוב ומדאיג ומקווה שהיא תצא מזה ברפואה שלמה.

24 תגובות בנושא ״פרנויה או מציאות – מה דעתכם?"

  1. שאלת שאלה קשה. אין לי עליה תשובה. לפחות לא תשובה באמת מועילה. הרהרתי בזה לא מעט וכרגע אני מרגישה שאמנם נכון שלא שריינת את זכויות היוצרים שלך ולא פעלת בכיוון של להבטיח שלא ייעשה שימוש בשירים שלך על ידי אחרים – אבל מצד שני תרמת לעולם את השירים היפים האלה שנבעו מתוך לבך ואני קצת מאמינה בקארמה – ורוצה להאמין שיופי כזה ונדיבות כזאת לא תיענש. אולי אני תמימה.
    בכל מקרה יש כל מיני אפשרויות אם את רוצה לאגד את השירים בספר ולפרסם – אפשר לפנות להוצאות ספרים (חפשי בגוגל "שליחת כתב יד" ותעלינה כל מיני תוצאות, בחלקן כתוב במפורש אם הן מיועדות גם לשירה), אפשר לפנות לבתי דפוס לקבל הצעה להדפסה עצמית ואז לנסות לשווק את הספר בעצמך דרך אינסטגרם, פייסבוק וכדומה. אפשר גם לפרסם את השירים באתרים שמיועדים לכך ברשת (אני לא מכירה אישית אבל קנקן התה מפרסם כבר שנים שירים שלו באופן הזה) ושם זה כן יוצא עם זכויות יוצרים.
    איך שלא תפעלי בסוף, אני מקווה שהחשש הזה לא ימנע בעדך להמשיך לפרסם את שירייך היפים והאותנטיים כאן לרווחת קוראייך הנאמנים.

    Liked by 1 person

  2. אז קודם כל, האינטרנט הוא לא מקום *מאוד* בטוח. אני תמיד מזכירה לעצמי לא לכתוב שום דבר שחשוב לי שלא ייוודע למישהו. אף פעם אי אפשר לדעת מי יקרא ולמי הוא יעביר את זה. אני כותבת כך שיכולה לעמוד בביטחון ובגלוי מאחורי כל מה שכתבתי. המידתיות הזאת כמובן משתנה מכותב לכותב.

    מצד שני: פרופורציות. הסיכוי שמישהו ינסה להעתיק קטעי שירה ופרוזה ולגזור מזה קופון הוא מאוד נמוך, אנשים בדרך כלל לא מתעניינים בזה. מה גם שתאריך הפרסום מופיע אצלך ותמיד תוכלי להוכיח (אם צריך) שאת הראשונה. למי שמפרסם תמונות/צילומים זו בעיה יותר מסובכת, כי אני מתרשמת שאנשים הרבה יותר מתעניינים בזה. יש איזו דרך להוסיף כיתוב לכל צילום, אבל גם אז אני לא בטוחה שזה ממש מגונן עליו. אבל אם הפרנסה שלך לא מבוססת על זה, זה אולי לא כל כך קריטי. אפשר אולי גם לחפש בגוגל בנוגע לשאלות של קניין רוחני, אולי תמצאי משהו מועיל.

    בעניין פרסום שירה אני לא מבינה הרבה, אבל אפשר לנסות לחפש כתבי עת אינטרנטיים, לשלוח להם דבר אחד או שניים ולראות איך זה מתקבל. אני למשל מכירה את 'ליריקה' (https://lyrica.org.il/), ויש גם אחרים.

    אגב, שירה היא אולי יותר אישית מפרוזה, מצד שני היא הרבה פחות ברורה ונגישה לקורא: אם את חוששת שמישהו יגלה את סודותייך, יהיה לו הרבה יותר קשה לעשות את זה דרך שירה. באופן פרדוקסלי, בשירה יותר קל לשמור על פרטיות הכותבים:)

    עוד משהו שהילד שלי אמר לי לפני שנים: בעידן המודרני בני אדם כבר מזמן ויתרו על פרטיותם. מספיק לעיין בפייסבוק/טוויטר/אינסטגרם כדי לראות שזה אכן כך.

    שורה תחתונה: אינטרנט הוא אומנם פחות בטוח מהמגירה הפרטית שלך, אבל באופן כללי, אם משתמשים בו בשכל, הוא לא מאוד מסוכן.

    Liked by 1 person

    1. תודה עדה על ההתייחסות המושקעת והאכפתית. כל מה שכתבת נכון. ובאמת כל אחד צריך למצוא את המידה הנכונה לו בין שיתוף לשמירה על עצמו. כי בכל זאת יש ערך מוסף לשיתוף – הרי אחרת לא היינו משתפים…

      אהבתי

  3. אני מאמינה שקצת פרנויה זה דבר בריא, אבל לדעתי אין לך ממה לחשוש – אם מישהו רוצה לגנוב הוא יעדיף לעשות זאת כשאין דרך להוכיח מי פרסם ראשון, ואילו אצלך יש תאריך ברור ולוגים.

    Liked by 1 person

  4. תוספת: היותר שאני יודעת שאת רגישה לעניין, אני רוצה להדגיש כאן: כשכתבתי "אנשים בדרך כלל לא מתעניינים בזה", לא התכוונתי שהם לא מתעניינים בכתיבה *שלך* – אלא שבכלל נמשכים לפרוזה ושירה פחות מאשר לתמונות. אפשר גם להיווכח בכך בפלטפורמות כמו פייסבוק ואינסטגרם, שמלכתחילה נועדו לשיתוף תמונות. בפייסבוק, אם את מפרסמת פוסט בלי תמונה (כמוני), פחות אנשים ייחשפו לזה. זו דרך העולם. אני תמיד מרגישה שבבלוג שלי זה קצת מגונן עליי.

    אהבתי

    1. תודה על ההסבר ומעריכה את הרגישות שלך לרגישות שלי 🙂
      הבנתי מלכתחילה את הכוונה, ואני מסכימה. אם הייתי מפרסמת כאן איזה רומן אירוטי או בלשי, ניחא, אבל כולה שירים מתוך עולמי הנפשי – לא ממש סחורה חמה בשוק 🙂
      נכון, הרשתות החברתיות זה באמת יותר עולם של גירויים חזותיים…

      אהבתי

  5. גם סופרים ומשוררים השתמשו ומשתמשים בשם עט, כדי לשמור על זכויות מה שעליך לעשות הוא להכניס את כל השירים שכתבת לתוך מעטפה ולשלוח לעצמך במכתב רשום. כשתקבלי אותו השאירי אותו חתום וזו מבחינתך הערובה לכך שהשירים הם שלך.
    אני גם מבקשת להזכיר שהרבה מאד פעמים האנשים חושבים על אותם דברים וכותבים על אותם נושאים. ההשפעה או ההשראה היא דבר מוכר וידוע.
    אם מישהו יגנוב ממך זכויות, יש דרכים להוכיח מי הקדים את מי. זו גם צריכה להיות מחמאה שמישהו אוהב את שיריך עד כדי כך שירצה לנכס אותו לעצמו.

    Liked by 1 person

  6. גם אני חושב על זה לפעמים. הגישה שלי: מי שרוצה להעתיק ממני, שיעתיק, ושיהיה לו לבריאות. כסף הוא לא יעשה מזה, ואף אחד לא יכריז עליו כמשורר גדול בזכות השירים שלי:)

    Liked by 2 אנשים

  7. שלחת אותי לשנות ה- 2000, שם פורמי יצירה היו פופולאריים מאוד, והיתה שם אחת שבנתצה דרמה שלמה סביב "גניבת שיריה".
    לי לא אכפת.
    לגבי פרסום, אתה יכולה לבחור לך מהשירים, ליצור קובץ ולשלוח במייל להוצאות לאור. יכול להיות שיקרה המקרה הרצוי ויכתבו לך בחזרה _ על חשבוננו, ויכול להיות שתהיינה תגובות אחרות בסגנון – זה עולה כך וכך .. וכו' בהצלחה

    Liked by 1 person

    1. וואללה. זה הקטע באינטרנט – מצד אחד יתרון האנונימיות למי שרוצה לשתף ולתקשר אך לא להיחשף בשמו, ומצד שני סכנת הפגיעה, חוסר השליטה במה שאחרים עלולים לעשות עם מה שפרסמת.
      זה כל כך הרבה יותר קל כשלא אכפת 🙂
      תודה על העצה, באמת אמורה לאסוף כמה שירים שלי ולשלוח, עובדת על זה… אבל האמת היא שנראה לי שהשירים שלי לא אטרקטיביים לקהל הרחב או לעורכי כתב עת, נראה לי שהם משמעותיים ורלוונטיים רק לי, לחוויית הקיום שלי, כלומר יותר תרפויטים.

      Liked by 1 person

      1. אני מדבר מתוך תחושה די דומה לשלך לגבי ה-האיקו שאני כותב. אמנם הם מקבלים תגובות טובות [ בעיקר אלה שאני מתרגם לןאנגלית, מעניין מדוע ], ולאחרונה פעמיים ניסו לפתות אותי לפרסם. יש לי חבר שטוען בתוקף: אני לא משלם עבור הוצאת ספריי לאור. גם אני לא מעוניין לשלם 20 אלף שקלים על ספר שרק אני ועוד 3 יקראו.

        Liked by 1 person

  8. שאלת השאלות. תראי, כשאני מתחילה להיות פרנואידית אני מרגיעה עצמי בסטטיסטיקות. ובכן, ההסתברות שהשירים הנפלאים שלך יגיעו לאדם שיש לו כוונות רעות לגנוב היא נמוכה מאוד. מאוד מאוד מאוד. הרבה יותר נמוכה מההסתברות שאנשים שמכירים אותם ימצאו את הבלוג שלך בטעות, וגם זו הסתברות מאוד מאוד נמוכה, אז הראשונה בכלל.
    שלא תטעי, אני פרנואידית לא פחות ממך, והסיבה היחידה (היחידה!) שאני שמה כל שנה כמעט את כל הפוסטים של שנה שעברה בארכיון היא כי אני מתה מפחד שבמקרה במקרה מישהו ימצא את הבלוג ויחטט לי בחיים האישיים שלי, כי זה כבר קרה לי לצערי יותר מפעם אחת. (בישראבלוג, לא כאן. אני כבר שנים מאובטחת אובר ולא מצאו שום דבר שלי, לפחות לא שאני יודעת.)
    וכמובן, אי אפשר להתעלם מזה שאני משוחדת, ותמיד תמיד אשמח לראות שיר חדש ממך. כבר כל כך התחברתי.
    נסי לשים יתרונות וחסרונות על שתי כפות המאזניים ונסי להבין איך המציאות באמת נראית, מחוץ לפחד העכשווי שלך. הכי חשוב זה שבכתיבה כאן את תרגישי בטוחה וחופשיה, שהמקום הזה ימשיך להישאר המקום הבטוח שלך.

    Liked by 1 person

    1. סליחה שלקח לי זמן להגיב, תקופה לא קוהרנטית אצלי וכל תקשורת דורשת ממני מאמץ… להתבטא, להתנסח, להסביר עצמי מול העולם, בלעעעעע.
      תודה רבה יקרה שלי על המילים החמות ועל השיתוף בחוויה שלך. איזה קטע שמישהו שמכיר אותך הגיע לבלוג שלך – זה באמת משהו שיכול לקרות בדרך לא דרך. כן, אין כאן איזו אמת מוחלטת ברורה, כל אחד וניהול הסיכונים שלו, לכל אחת יש גבולות שונים לאזור הנוחות…
      בינתיים החלטתי לא לשתף כאן בשירים חדשים, אם כי ממש מתחשק לי.

      Liked by 1 person

      1. נו, לפעמים אני מגיבה לך על תגובות בדיליי של שבועיים בין כל אחת, זה כל כך מובן.
        כן, טוב, אצלי גם הייתי אז מאוד פתוחה לגבי הכתיבה שלי וגיליתי לשני אנשים שהיו קרובים אליי שאני כותבת בישראבלוג והדרך משם הייתה די סלולה. אבל הייתה פעם אחת בגיל 15 שהאקסית של החבר הראשון שלי אבר (!) מצאה את הבלוג שלי אחרי שאני והוא נפרדנו כי הוא רצה לחזור אליה, והיא שלחה כמה אנשים לרדת עליי, גם בתגובות בבלוג וגם באופן פיזי בבית הספר. למשך חצי שנה כל הבנים וכל הבנות הסתכלו עליי במבטים הזויים, התייחסו אליי כמו אל כלבה, לא היו מסתכלים לי בעיניים, היו נבוכים להיות בקרבתי. אז כן, זו החוויה הכי קשה שחוויתי מזה, ומובן גם למה אני כל כך פרנואידית לגבי זה.
        וכל החלטה שלך מבורכת אור. מקווה בכל כולי שתהיה לך גם נכונה.

        Liked by 1 person

        1. גאאאאד, כל הדרמות האלו של גיל העשרה, כמה סבל ומצוקה, ואיך במבט לאחור זה דפק אותנו יפה יפה כמו שניצל וינאי מושקע 🙄
          נו טוב, באמת ככה לומדים יותר לשמור על עצמנו ועל הגבולות, דרך מקרים כאלו בגילאים שנועדו לטעות כדי ללמוד. גם אני פעם הייתי תמימה יותר ושיתפתי יותר, אצלי זו מין שקיפות-יתר, כנות-יתר שכזו. הקטע הוא שעד עכשיו אני מרגישה שאני יותר מדי מדברת ומספרת דברים. אמרתי קודם לאחותי הקטנה שאני היום במצב צבירה של להגיד כל מה שעובר לי בראש, והיא ענתה לי שאני תמיד ככה… היא לא התכוונה שזה רע, אלא שככה אני… זה ביאס אותי תחת, אני צריכה יותר לשתוק. אבל גם אנשים ששותקים מעצבנים אותי, מה אתם משחקים אותה מאופקים וחסרי תסביכים, שמענו עליכם 😼

          Liked by 1 person

          1. חחחחחחח התגובה הזו הצחיקה אותי ממש.
            יש אנשים שאובר-שייר זה לגמרי המצב הטבעי שלהם. אמא שלי הייתה כזו, וגם החברה הכי טובה שלי. דווקא רוב האנשים שהכי הסתדרתי איתם בחיים היו בעל אופי משתף מאוד, ותמיד הערכתי את זה בהם. השקיפות התמימה הזו, וחוסר השליטה בה, זה מקסים בעיניי.
            אצלי נגיד זה או שאני שותקת לגמרי או שאני דברנית בטירוף (וכמה שאני אוהבת לחפור).

            אהבתי

            1. שמחה שהצחקתיך בימים ממעיכים אלו.
              אני לא רוצה להיות אובר-שייר שלא מצליחה לשלוט באובר-שיירינג. זה הכי פאתט. זה מדכא אותי תחת.
              לא בטוחה שאני באמת ככה. לא יודעת. מכירה מלא אחרים שמשתפים ומספרים, אז אולי אני סתם קשה עם עצמי ושופטת עצמי לחומרה על כל פיפס שיוצא לי מהפה.
              אני זועמת ברמה של להכחיד חצי אנושות. רק כדי לנוח ולהכחיד את החצי השני.
              ואז בכל מקרה לא יהיה לי עם מי to over-share. ואז שבע-עשרה ציפורים במכה אחת, סבבי. מה שזה לא אומר.

              אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s