כבר הרבה זמן אבל יהיה בסדר

כבר הרבה זמן לא נפלתי כך, קצת איבדתי שליטה.
זה קצת מפחיד אבל יעבור. קצת יותר מהרגיל.
זה גם המחזור, תמיד משפיע ככה, והפעם ביג טיים.
מקווה שאפשר לתקן מקווה שאפשר לתקן.
יש דברים שאי אפשר לתקן. למשל משפחות מסוימות.
ואיך אפשר להביא ילד לעולם כזה, איך אפשר.
אתה דווקא תהיה אבא כל כך חמוד, ואני רואה את עומק התשוקה והאהבה האינסופית בעיניים הטובות שלך.
נורא רוצה להביא איתך ילד לעולם, אנחנו אבא ואמא חמודים נהיה, כמובן שגם יש צרות והמציאות היא לא כמו הפנטזיה, אבל כמו שאמרת אנחנו כבר מפוכחים באים לזה. נתמודד. אבל אוי, שלא נפשל, ואוי, שלא אגלה שצדקתי כל הזמן הזה.
זה פרי האהבה שלנו ויש הרבה אהבה.
אבל הנה עכשיו למשל אני בצד אחר של המציאות אני בעולם אחר אני בסוג של גיהנום נפשי, אולי נסחפתי, אבל גם המחזור משפיע, אם לא בעיקר. אני לא מבינה מה קורה איתי ואיפה כולם.
אני לא מבינה מה זו המשפחה הזאת ומה קורה בתוכה ולאן כל זה בכלל מוביל.
ממש לשומקום, אני רואה איך זה מוביל לשומקום.
אני לא מתכוונת אליי ואליך אני מתכוונת למשפחה שלי שבאתי ממנה שנולדתי אליה, מתכוונת לאבא אמא וזאתי מה קוראים אותה אחותי הגדולה. ואחותי הקטנה אני אוהבת אבל יותר מדי דואגת ואני לא עושה מספיק אני אכזבה.
אני מתכוונת עכשיו ממש מרגישה את הדיכאון, הרבה זמן לא הרגשתי ממש דיכאון כהלכתו סלעים כבדים יושבים על הסרעפת עוצרים את החיים כולם פתאום רחוקים ושונים ממני, אני לא שייכת לשומדבר, אין לי ערך לקיום שלי אין כלום לא משנה. בטן גדולה.
יותר היו למשל דאגות חרדות, דיכאון הרבה זמן לא ביקר ככה וכל האכילה הכפייתית הזאת לא נגמרת רק עוד ועוד מה זה, עד ממש לאחרונה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה והאוכל היה משהו אחר, עכשיו פתאום נסוגותי עשרים שלושים שנה לאחור מה זה פה מה פה קורה פה, איפה את, נעלמת נמעכת מה זה אולי כל זה היה אשליה.
לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.
מה את עושה? עם הזמן שלך מה את עושה איך ממלאת את היום את הלילה, חלומות מוזרים מאוד.
זה לא בגלל הורדת המינון זה לא בגלל זה אני יודעת, זה בעיקר המחזור.
גם הקרסול איכזב בניסיון הליכה מבינה שייקח עוד הרבה זמן להשתקם. וגם כאבי גב תוקפים כבר כמעט שבוע יושבים סלעים בקרקעית שלי סדקים משקל סלעים ובסך הכול בקלות מתפקעים החיים כמו זרדים מתפצחים יושבים למטה עייפים, נכנעים. עכשיו אתה שקט פתאום, עכשיו פתאום אומר כל מיני דברים, שנמצאים בקצה של החיים. אתה בכלל לא יודע, אתה בעצם יודע המון, אתה לא מה שחשבתי אף פעם לא תהיה מה שצריך. אתה בכלל לא מתעניין בי אני ספח. אבל עכשיו מחלה רצינית עליך פתאום הכול משתנה ולא משתנה בכלל. אולי אני לא קיימת אם אתה מתייחס אליי כאינרציה של משהו מפעם, ממשיכה להתקיים איפשהו אבל קיום לא חשוב לא משתלב בשום דבר.
התחלתי לדבר שטויות כנראה התפרקת תודעה מתקטנת קטנה קטנה נעלמת אין הצדקה אין מה להגיד על מה אתם מדברים.
בכי בכי בכי קלישאה דמעות עיניים מתהפכות בלילה רואות לתוך.
אני לא זוכרת את עצמי הייתי משהו אחר היו בי כמויות של שבילים עכשיו כלום.
אני כלום וסליחה.
ומה איתך? גם אתה נעלמת. מה זה בכלל לא מבינה, מי אתה ואיך אני נשזרת לעומתך, בתוך מה.
אני רואה בבהירות חדה איך שאני מפורקה, אני ממש רואה את הערמה נזרקת לחור נפער בבטן עד שישתלט על כולי.
אתם רואים אותי? אני לא רואה את עצמי.

16 תגובות בנושא ״כבר הרבה זמן אבל יהיה בסדר"

  1. מה שאהבתי והערכתי בטקסט זה איך שהוא כתוב, מהבטן ובלי יומרות, נא, אמיתי. כשלי התחילו בעיות אורטופדיות ושחייה היה הספורט היחידי שיכולתי לעשות אז התחלתי לשחות. זה שינה לי את החיים לטובה, וכמעט פתר את בעיות הגב. לדעתי זה כן קשור למינון. מצב רוח זה כמו פרבולה, בעצם סינוס, כל הזמן עולה יורד עולה יורד, אצל כולם, כולם. בסוף זה יעלה.

    אהבתי

    1. תודה רבה אבישי, מעריכה את התגובה. כן, צריכה לעשות חושבים, על כל מיני דברים. או בעצם בדיוק להפך – פחות חושבים, יותר להרפות. עכשיו המטרה להתאושש מהנפילה ולהמשיך קדימה. היה לילה קשה ואני מעריכה את המענה ממך ומכל השאר שנמצאים כאן איתי. זה באמת עוזר. כן, שחייה זה מעולה, אני צריכה ללמוד חתירה, בגיל מבוגר (20 בערך) למדתי רק חזה. אבל יש כמה דברים שמפריעים לי ללכת לשחות – קודם כל, הקורונה. שנית, הלוגיסטיקה של להתארגן ולהגיע למרכז הספורט וכו'. שלישית, הזמן…. עם הלימודים ושיעורי הבית… לא נראה לי שאצליח לעמוד בזה… אבל קנינו לבית מכשיר אליפטיקל, מקווה שזה יהיה מועיל ומיטיב.

      אהבתי

  2. יקרה שלי, הפוסט ממחיש את מה שעובר עליך בדיוק רב.
    אני יכולה לנסות ולנחם שאת יודעת שהמחזור גורם לך לתופעות הללו, זה יעבור יחד איתו.
    גם אני כשמשהו משתבש בגוף, משתנה.
    החרדות משתלטות עלי.
    אולי זו השליטה שאני מאבדת, לא יודעת.
    נסי לחפש דרך אחרת להתמודד, כמו למשל טיול רגלי. כל םעם שבולמוס האכילה תוקף, צאי החוצה לנשום אוויר להסתובב סביב השכונה, זה מטהר את המחשבות.
    שולחת חיבוק אוהב .

    אהבתי

    1. תודה רחל, כנראה לפעמים מתעייפים מלהילחם ומתפרקים קצת, זה טבעי, ובכלל הנפילות טבעיות ואני מקבלת אותן, אבל כשזה נמשך יותר מיומיים-שלושה ומתגבר אז זה מלחיץ ומתחיל להיות או להראות כמו משהו גדול יותר ואז זה מפחיד.
      חיבוק

      אהבתי

  3. קראתי עכשיו את שני הפוסטים האחרונים. לא הכול הבנתי, אבל מבינה שהמצב לא טוב. בינתיים אני מקווה שאת מקבלת עזרה. מאחלת בריאות לאביך ורוגע לך – ושולחת חיבוק וירטואלי. זה יעבור, תקופות רעות תמיד עוברות.

    אהבתי

    1. תודה עדה, יש חברות תומכות ואחותי ובן הזוג וגם כאן אנשים שמגיבים, קודם חברה דיברה איתי ארוכות וזה עזר לי קצת להתאפס. אני מצטערת שלא הייתי לגמרי מובנת, זה באמת מצער אותי שלפעמים קשה להסביר לאחרים את התחושות והמחשבות, אבל ככה זה, הבלגן הרגשי/קוגניטיבי לא תמיד יכול להיות מובן לכולם.
      תודה על איחולי הבריאות לאבא, נקווה לטוב. מן הסתם גם המצב שלו מביא ליותר התקרבות שלי למשפחה והתעסקות איתה וזה מעלה כל מיני דברים, זו משפחה עם דפוסים בעייתיים, וזה משפיע עליי.
      כן, יעבור, יהיה בסדר, תודה רבה.

      אהבתי

  4. אל תכעסי על עצמך, יכלתי לראות שהטקסט הזה יעורר בי התקף חרדה, ובכל זאת קראתיו, כמעט עד סופו. היה לי חשוב לומר לך את זה ולא רק "קראתי", כי אני חושב שזו דרך טיפול עצמית גאונית. הלוואי והיה לי האומץ שיש לך.

    אהבתי

    1. סליחה, לא חשבתי שזה יכול לעשות למישהו רע, שפכתי החוצה את המחשבות המבולגנות כי הייתי במצוקה ומבולבלת ולא היה לי עם מי לדבר. בן הזוג כבר נרדם. בעצם מניחה שגם אם היה ער והיינו משוחחים, בכל זאת הייתי משתפת בכתיבה כאן כי לשם כך יש את המקום הזה שלי כאן. אבל ממש לא רוצה להוות טריגר לאחרים למצוקה נפשית. אני תמיד להפך – מעודדת אחרים, נותנת פרופורציות. פעם פחות כי הייתי יותר חסרת אונים. בקיצור, מקווה שזה לא עשה לך התקף חרדה. הרי זה הכול סובייקטיבי, לא חשפתי כאן איזו אמת נוראית, המציאות היא סתם קיימת ואנחנו משליכים עליה.

      Liked by 1 person

      1. אור, זו האחריות שלי המלאה על "התקף החרדה" שחטפתי. יכלתי למנוע אותו ובחרתי שלא למנוע אותו. את חייבת להמשיך לכתוב כפי שאת רוצה, מרגישה וחושבת, מבלי להתחשב כלל, ואני מדגיש, מבלי להתחשב בקוראייך. אני גבר בוגר [בן 67] ולא ילד קטן שיש להגן עליו. יש לי סל מלא של כלים להתמודד עם החרדות והדכאון המינורי שלי. רציתי רק לחדד לך שפתרון הכתיבה הוא גאוני והלוואי והיה לי אומץ כמו שלך.

        Liked by 1 person

        1. תודה על ההרגעה והחידוד. אני תמיד בעד להסתכל למפלצת בעיניים. נראה לי שהיא פחות מפחידה כשממש רואים אותה לעומת מחביאים אותה בארון החשוך ונותנים לדמיון להשתולל. אבל כמובן לא מתיימרת לקבוע זאת באופן גורף, לכל אחד המנגנונים שלו, והמציאות באמת פעמים רבות מאוד לא פשוטה.

          Liked by 1 person

  5. כפי שכבר אמרו כאן אחרים: טוב שהצלחת לכתוב ולפרוק בלי עריכה ועם זרימה ואסוציאציה חופשית. זה באמת תרפויטי לכתוב ככה, וחשוב שתדעי שאת יכולה לעשות זאת ולא להתחשב בתגובה שלנו הקוראים. בכל מקרה התרשמתי שכל מי שמגיב כאן הוא בעדך. וגם כל מי שמגיב כאן הוא אדם מבוגר שאחראי לעצמו ולרגשות של עצמו.
    את בתקופה לא פשוטה. אביך אובחן עם מחלה שעלולה להיות קשה, וגם ככה היחסים איתו מורכבים אז בטח עכשיו. את דואגת וחרדה לשלומו אבל זה לא מעלים את המורכבויות שביחסים. את בלימודים אינטנסיביים כולל שיעור בית וסדר היום שלך השתנה ואת מנסה להסתגל ולהתמודד.
    ובנוסף מחזור.
    ובנוסף שינו לך מינון של תרופה/ות וקשה באמת לדעת עד כמה זה משפיע. כמו שאמרו כאן – ייתכן בהחלט שזה משפיע. שגם זה משפיע.
    בראש ובראשונה אני שמחה שכתבת, שפרקת, שאת משוחחת עם חברות, עם בן הזוג. זה בסדר לחוות ירידות ועליות. זה טבעי. זה חלק מהחיים. את לא לבד. חיבוק

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s