היי חברים יקרים + עדכונים

אני מתגעגעת לכתוב כאן. אני מתגעגעת אליכם.

התחלתי ללמוד לפני שבועיים וחצי והימים עמוסים ואינטנסיביים. בערב אני עייפה מכדי לכתוב, וגם יש שיעורי בית שאני מכינה בערבים ובסופ"ש, בנוסף לשאר ענייני היומיום הרגילים. והנסיעות הלוך-חזור לוקחות זמן. באוטובוס אני מאזינה למוזיקה, מכינה שיעורי בית, קוראת ספר. ואם אין לי כוח לשום דבר אז סתם בוהה בעולם סביבי ונותנת לעולם הפנימי שלי לרקד לו בתוכי בתיאטרליות. הרי אם הגוף מתקשה לרקד לו בחופשיות, אז שלפחות המוח יעכס לו.

שגרת היומיום היא מין מרתון כזה מבחינתי (שזה בעצם החיים הרגילים של כולם :-)). אני בעיקר מנסה לשרוד את היציאה מאזור הנוחות בתחומים שקשים לי במיוחד. בחודשים האחרונים אני כל הזמן שואפת לצאת מאזור הנוחות ומיישמת את זה, ובעקבות כך אני מרגישה שינויים אצלי. אני עושה הרבה דברים קטנים שפעם לא עשיתי, וזה גורם לי לתחושת שחרור, הקלה ורווחה. הלימודים מאתגרים אותי ומעמתים אותי עם הקשיים שלי, אבל הם מעניינים ואני נהנית מהם. יש נושאים שאני פחות מתחברת אליהם ויש נושאים שיותר – ככה זה. גם מבחינה חברתית אני נהנית. האנשים שלומדים איתי מקסימים וחמודים ומוכשרים וחכמים ומצחיקים ומפרגנים ויש לי איתם תקשורת טובה. לפחות כך התרשמתי עד כה. אני פוחדת להתלהב יותר מדי כי יש לי נטייה לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה. ולא רוצה להתאכזב ולהתפכח מאשליות. רוצה להסתכל למציאות בעיניים. לא לפנטז. אולי קצת לפנטז, בקטנה. כי בכל זאת. מותר. אבל לא יותר מדי.

והנה, בשבועיים הראשונים הייתי יותר ב-high, ועכשיו אני חווה קצת נפילת מתח, ואפילו נסיגה. מרגישה לא שייכת, לא קשורה, לא מתאימה, מאותגרת מדי, לא משתלבת כמו שצריך, עייפה מהכול… אבל זה צפוי וזה בסדר. יום עסל יום בסל. נראה מה יהיה.

יש לי קטע דפוק כזה שאני מרחמת על מי שנתקע איתי כשלמשל צריך להתחלק לזוגות לפעילות כלשהי. כי אני שוקיסטית ולא מספקת חוויה כיפית. טוב, אני יודעת שאני עושה עוול לעצמי. אני מרביצה שם בדיחות ומדברת עם הרבה אנשים ויש שיחות טובות וזורמות וכיף לנו יחד, נראה לי. אבל עדיין. לפעמים מרגישה ממש חייזרית. ולפעמים מפחדת שאני משליכה על אחרים כל כך הרבה, עד כדי כך שתפיסת המציאות שלי ממש מתעוותת דרך פריזמת ה-wishful thinking שלי מצד אחד וההלקאה העצמית הנמרצת והמבוהלת שלי מצד שני. אז בעצם אני לא ממש יודעת מה המציאות באמת. בעיקר מציאות חברתית. פתאום לא מבינה מה קורה. פתאום מרגישה נורא בצד ושונה ובלתי רצויה.

בימים האחרונים נכנס בפתאומיות עניין חדש לחיי המשפחה – המצב הבריאותי של אבא שלי. פתאום צץ משהו ממש מדאיג שגילו אצלו. הוא עכשיו בבדיקות ונהיה חכמים יותר כשנקבל תוצאות. הדיבור הוא על משהו רציני בשלב מתקדם, אבל נקווה בכל זאת לבשורות טובות. בדיקה אחת הראתה מצב לא טוב, אבל מחכים לתוצאות בדיקה עיקרית ולבדיקה נוספת שצריך לקבוע בהקדם. אני יודעת שאני מדברת במעורפל, אבל כרגע מעדיפה לא להיכנס לפרטים ספציפיים.
אני עכשיו בטח נשמעת לכאורה עניינית ורגועה, אבל כשאבא שלי סיפר לי על זה הייתי בהלם, ולאחר מכן בכיתי הרבה. ודווקא עודד אותי לשמוע ממנו על הגישה שלו. הוא אמר לי שהוא הרי פילוסוף, וככזה הוא מתייחס לכל העניין הזה כאל עוד חוויה אנושית שצריך לעבור. וגם אם המוות יגיע – יגיע, ומעניין מה יקרה, מה זה למות, ואם באמת יש מנהרה עם אור וכל מה שמתארים… ושהרי גם אם זה לא היה קורה לו עכשיו, זה היה קורה לו עוד 5 שנים, 10 שנים או 15 שנה. בכל מקרה אי אפשר להתחמק מזה. לא חיים לנצח… והוא כבר באמצע שנו השבעים לחייו, בכל זאת…
אני ובן-זוגי ביקרנו אותו בבית החולים, ושמחתי לראותו. ודאגתי לו. וחיבקתי אותו כמה פעמים. ודיברנו וצחקנו והוא היה עייף וסיפר כל מיני סיפורים על מה שעבר עליו.

אולי חלקכם יודעים ממה שסיפרתי כאן בעבר שהקשר שלי עם אבא שלי הוא מורכב ואמביוולנטי. נאלצתי להתרחק ממנו כדי לשרוד נפשית. אבא שלי הוא טיפוס מאוד בעייתי וקשה ולא בריא נפשית ונפגעתי ממנו (כמו אחיותיי ואמי – כולנו ספגנו פגיעוֹת), אבל כמובן יש בו עוד צדדים וגם דברים טובים, והוא בכל זאת אבא שלי. אני מאוד אוהבת אותו ומאוד קשורה אליו. הייתי ילדה של אבא. הפנמתי אותו לתוכי בצורה מושלמת. ובגיל מבוגר יותר, כשהבנתי כמה רעל ספגתי ממנו, הייתי צריכה להקיא אותו מתוכי במאמץ רב. אני חושבת שלאחר מכן נשארתי די ריקה, כי בעצם תמיד הייתי הוא, אימצתי את הזהות שלו, ולא הייתה לי זהות מגובשת אחרת.

אני לא רוצה שהוא יסבול. זה הכי חשוב לי.

תודה על ההקשבה ועל כך שאתם כאן איתי.

17 תגובות בנושא ״היי חברים יקרים + עדכונים"

  1. מצטערת לשמוע על מחלתו של אבא ומאחלת לו וגם לך בשורות טובות. הגיל שלו אמנם מבוגר אבל בימינו אדם בשנות השבעים בחייו לא נחשב קשיש מופלג. כמובן שכאשר חוטפים מחלה רצינית כזאת זה עלול לקרות בכל גיל. נקווה לטוב, אבל הוא צודק בנקודת המבט הפילוסופית שלו, שמה שאמור לקרות בסוף יקרה.
    עם כל המורכבות של היחסים שלך איתו, טוב שאת בטוב מולו בתקופה הזאת. טוב עבורו אבל גם טוב עבורך. במיוחד אם יהיה צורך להיפרד. עצוב אבל אלה החיים באמת.
    בלימודים נשמע בסך הכל טוב, גם עם העליות והירידות בתחושות שלך – שאת כבר מכירה ומזהה ויודעת להתמודד איתן. מאד טוב לשמוע שאת חותרת לצאת מאזורי הנוחות שלך ומגלה על עצמך דברים חדשים. והכי כיף שאת לא שוכחת אותנו ומעדכנת. המשיכי כך

    אהבתי

  2. ראשית רוצה לאחל לאביך בריאות טובה ובשורות טובות.
    אני מנסה להבין במה את שונה מכל האחרים שנמצאים במצבך, כלומר תחילת לימודים, חברים חדשים וכו'
    והרי החדשות: כולם מרגישים כמוך. אל תחמירי עם עצמך, זה מצב רגיל לחלוטין, להתרגש, להתבלבל, לפחד משיפוט שגוי של אנשים.
    יקירתי, קטן עליך והם רק יכולים להתברך בחברה אינטליגנטית כמוך היכולה לתרום הרבה, גם אם אינך חושבת כך. ואולי חוששת שמא זה ייחשב כהתנשאות ולכן מקטינה את עצמך.
    בשבוע שעבר דיברתי עם חברה שפרשה לאחרונה והתחילה את לימודיה לדוקטורט, היא בדיוק ספרה לי על אותן תחושות וזה אך טבעי שיהיו תהיות.
    תיהני מותק.

    Liked by 2 אנשים

  3. מסכימה עם רחל מעליי: כולם מרגישים כמוך, אל תחמירי עם עצמך.
    ויפה שאת מוצאת את הדרך שלך לתקשר עם אביך בתקופה הלא קלה הזאת.
    מאחלת לו בריאות, ולך – המשך הנאה בלימודים!

    אהבתי

  4. ואני מסכים עם אלה שמעליי.
    אנוכי הפסקתי לימודים מסיבות די דומות, נרגנות רבה מצדי וחרדה בלתי פוסקת. אם אתה מצליחה נהדר, תתחזקי מההצלחות ואל תאמיני לעצמך על עצמך 😉
    בריאות לאביך
    לי נדמה שכבר בנית את זהותך. אגב, עד עצימת העיניים הסופית אנחנו בונים זהותנו.

    אהבתי

  5. אני מרגישה בדיוק כמו כל הכותבות מעלה ולכן ולא אחזור על דבריהן.
    מאוד גאה בך שהתחלת ללמוד, נפילת אנרגיה היא לגמרי לגיטימית, ואני מקווה שתזכו לחדשות טובות לגבי אבא שלך. מחזיקה לכם אצבעות.

    אהבתי

  6. גם אנחנו מתגעגעים אלייך.
    אני שמחה לראות שהלימודים מכניסה אותך לשגרה עמוסה וממצה, גם אם יש קשיים פה ושם. אני תמיד חושבת, שגם הקשיים הם חשובים, גם הם ממלאים. כמובן, כשהכל במידה.
    תמיד עניין אותי, איך זה שאפשר להרגיש תקופה מסויימת שייך למקום מסוים ולאנשים מסויימים ואז, פתאום, להרגיש לא שייך. כשחושבים על זה, זה קורה עם רוב האנשים/התקופות שיש בחיים, חוץ מהאהבות האמיתיות והמיוחדות באמת. וכשחושבים על זה ככה, (המחשבה שלי מתפתחת יחד עם כתיבת התגובה הזו כמו שאת רואה) זה קצת יותר מרגיע. זה נותן לגיטימציה לתחושת הזרות שמגיעה למרות הכל. ומתוך הלגיטימציה הזו אפשר גם להבין שאולי בעצם כולנו מרגישים ככה עמוק בפנים ופשוט אף אחד לא משתף וממשיך במשחק השייכות, אז למה שלא נמשיך גם אנו, ולמה שנבזבז זמן בלהתעסק האם אנחנו כן שייכים/ לא שייכים, מוזרים/לא מוזרים, מה שיהיה יהיה כך או כך.

    בנוגע לאביך – כמה אני מצטערת לשמוע. קודם כל אני מאחלת שהבדיקות הבאות יצאו תקינות (או פשוט-הכי פחות גרועות) ושאביך ירגיש טוב. זה מובן שאת נשמעת "רגועה", את נכנסת למצב הישרדות כרגע, ואני מניחה שאת מפנה הרבה מהאנרגיות כרגע אל המצב של אביך. מי כמוני יודעת כמה בפנים הכל מסתובב ומתהפך כרגע, כמה קשים הלילות. אני שמחה שיש לידך בן-זוג ושאת לא חווה את זה לבד ומקווה שהוא מספק לך את ההקשבה ההגנה והעזרה להן את זקוקה ממנו כרגע.

    הקבלה הראשונה של אנשים את המצב הסופני או המורכב פיזית שלהם היא מרתקת בעיניי. מנסיוני, השלב הראשון הוא ההכנה המחשבתית למוות. וזה תמיד בא עוד לפני הסבל ולפני המלחמה הקשה. אצל אמא שלי זה היה פחד מאיך המוות שלה ירגיש ופחד ממה הולך להיות לה בעולם הבא. רק לאחר מכן הגיעה ההתאבלות על חייה שלעולם לא נוצלו עד הסוף. אצל אבי זה היה קבלה מידית, פחד והשלמה. שניהם מיד חשבו על "ומה מחכה לי בצד השני? האם מחכה לי משהו בצד השני? ואיך זה ירגיש/יהיה?".
    איני יודעת אם ובמה את מאמינה אך אני יכולה לספר לך שאימי עברה בצעירותה מוות קליני והיא טוענת שהיא יצאה מן הגוף שלה וראתה הכל מלמעלה. יותר למעלה היה אור מאוד מאוד יפה שהיא רצתה להגיע אליו ונמשכה אליו אך היא תוך כדי ראתה את הרופאים מכריזים על מותה לאביה והוא התחיל לבכות והיא לא רצתה לצער אותו לכן "הכריחה את עצמה" לחזור לגוף. הפרטים בסיפור אומתו כנכונים, אפילו שהיא הייתה נוכחת בחדר בזמן שההורים שלה שהו בחוץ.

    ואוי, אור, כמה שאני מזדהה עם הפסקה האחרונה כאן. גם במצב שלי אבא שלי הוא אדם מאוד קשה ולא בריא נפשית, ואני ואימי ובכללי כל המשפחה סבלנו ממנו מאוד. ולמרות כל זאת הייתי תמיד הילדה של אבא ואני חושבת שאני עכשיו בתהליכים של להוציא אותו מקרבי בשביל להצליח להמשיך לחיות בעולם בצורה בריאה וטובה. המחשבות האלו על טיב היחסים שלך איתו ועל מה הם אומרים עלייך ועליו ועל הקשר שלכם עוד יעלו לך הרבה לראש. זה מאוד קל להישאב למחשבות האלו ואני לא אומרת שזה לא נכון אך תשתדלי לשמור לעצמך אנרגיות גם בשביל דברים אחרים. זה יכול לפעמים מאוד להתיש ובמיוחד במצב המורכב שלך כרגע חשוב שגם תנוחי כשאפשר ושלא תעסיקי את הראש שלך יותר מדי במחשבות קשות.

    אני מחבקת ושולחת לך המון כוחות להתמודד עם הלימודים, עם הבריאות של אבא, עם המחשבות. רפואה שלמה. אוהבת ותמיד כאן, רפרפית.

    Liked by 1 person

    1. רפרפית יקרה ואהובה מאוד, קודם כל – מתנצלת שאני עונה רק עכשיו. הימים הם מרתון מתמשך עם הלימודים ושיעורי הבית והנסיעות הארוכות הלוך-חזור ובערבים אני מותשת והולכת לישון מוקדם. אני פשוט כמעט לא מספיקה בכלל להיכנס לבלוג, וגם אם נכנסת זה רק לרגע. ראיתי את תגובתך במסרטפון בזמן נסיעה באוטובוס, והיית כל הזמן בראשי.
      המון תודה על התגובה המושקעת והאכפתית, ממש ריגשת אותי, ותודה על כל מה שכתבת. כתבת דברים מעניינים וחשובים ואני מפנימה הכול ולוקחת לתשומת לבי. איזה כיף לקבל ממך חיבוק ואהבה, מעריכה את זה מאוד ואוהבת ומחבקת בחזרה.

      Liked by 1 person

      1. בכלל אין על מה להצטער. מובן מאוד. אני נמצאת באותו המצב ומבינה את הלחץ לגמרי. הכל בסדר🌻 (חוץ מזה, הקריאה הזו של התגובות והמחשבות עליהן תוך כדי עיסוקי היום יום, כמות הפעמים שזה קרה לי איתך, עם התגובות שלך… ואז יצא שעניתי כמה ימים לאחר הקריאה של התגובה, או לאחר שבוע, או יותר. בקיצור, מוכר ולגיטימי מאוד)

        Liked by 1 person

  7. קודם כל, רפואה שלמה לאבא ומקווה שתשמעי בשורות טובות במהרה.
    שנית, לגבי הלימודם זה בדיוק איך שאני מרגישה! ואני נוטה לומר ליד שותפים לעבודה משפטים שמקטינים אותי אז מיד אח"כ אני תופסת את עצמי ואומרת מיד "טוב, אבל זה לא באמת קיים ואני בסדר". הם לא ממש מבינים את זה תמיד (בכל זאת, הרוב המוחלט הוא בנים ואיתם אני עובדת) אבל בשביל ההרגשה שלי זה כן עושה שיפור לומר לעצמי שאני לא טיפשה כמו שאני מרגישה…
    וזה גם מעלה אצלי את המודעות להפסיק לומר את המשפטים האלה בקול. מקווה להגיע ליום שתסמונת המתחזה לא תדפוק בדלת *בכל* פעם שאני יושבת עם מישהו מהלימודים ואני חושבת שאני בדרך אבל יקח זמן להפטר מההרגל

    מאחלת לך המון הצלחה בלימודים!

    אהבתי

    1. תודה רבה, מעריכה את תגובתך. כן, גם אני יורדת על עצמי מול אחרים, "מקטינה" את עצמי, ולאחר מכן כועסת על עצמי שעשיתי זאת… ושאולי יצרתי רושם שיגרום לאנשים להעדיף להתרחק ממני או לא לקחת אותי ברצינות… טוב, מהרגלים קלוקלים קשה להיפטר בבת אחת… וגם – חשוב להיות עם חמלה כלפי עצמנו…

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s