על לימודים וילדים


הייתה תקופה של כמה חודשים שלא כתבתי כאן בכלל. ומאז שחזרתי לכתוב, אני כותבת ‏לעיתים קרובות. כי אני מרגישה צורך.‏

הנה, למה אני כותבת עכשיו? שום דבר מיוחד לא קרה ולא קורה. אולי הכתיבה מכסה על ‏הכלום שבפנים? הריקנות? או יותר נכון הפחד מריקנות שאולי אורבת? האם יש עולם ומלואו ‏של חיים ואפשרויות מרגשות, או שבעצם אין שום דבר מיוחד? ואני מנסה למלא את הכלום ‏בכתיבה כאן? זה כל כך סובייקטיבי כי אני קובעת מה יש. המשמעות נובעת ממני. ואני ‏מבולבלת ולא בטוחה מה נכון. אני באמת באמת לא יודעת. לפעמים מתגבשות בי משמעויות ‏ממלאות, אך למחרת הן כבר עלולות להתגלות במלוא סובייקטיביותן העירומה ולהתפוגג. ‏הכול כל כך שברירי ומשתנה.‏

סימני השאלה תמיד יהיו, ואני צריכה ללמוד לחיות לצדם מבלי להיות משותקת בגללם.‏

אני כל כך לא יודעת מי אני ומה אני בדיוק (סליחה על הקלישאה, אבל באמת).‏

היום הייתי במין מפגש אוריינטציה שכזה במקום הלימודים החדש. בערך שעתיים מפגש של ‏הצוות עם כל התלמידים המיועדים. אני בכלל לא יודעת אם אוכל להתחיל ללמוד שם מבחינה ‏כלכלית. שני גורמים אמורים לסייע לי במימון הלימודים. גורם אחד כבר עושה שרירים וטוען ‏שאינו חושב שזה הכיוון שמתאים ונכון לי ולכן בינתיים נוטים לא לאשר את זה. אני נפגשת ‏איתם מחר וצריכה לשכנע אותם. עם הגורם השני יש לי פגישה בסוף החודש ונראה מה יגידו. ‏אלך על הלימודים האלו רק אם אקבל מימון משניהם.‏

היה באמת נחמד במפגש היום, אבל לא כל כך הרגשתי שייכת לשם (לא שזו חוכמה גדולה, ‏אני תמיד מרגישה לא שייכת). קודם כל, אני זקנת השבט. כלומר, בתוך המגמה שלי, שהיא ‏מאוד קטנה (כמות ספורה של אנשים), אני הכי זקנה ‏by far‏. הכי צעירה בת 18 (נראה לי ‏שאותה אני בינתיים הכי מסמפטת), הרוב בני עשרים פלוס, ויש אחד קשיש בן 33, וזהו. ואני ‏ממרום (כמעט) 44 שנותיי הבטתי בזאטוטים הללו ושמעתי אותם מדברים ותהיתי לעצמי מה ‏אני עושה שם במקום הזה ועם הטינאייג'רים האלו, ואולי אני בכלל צריכה ללכת לעבוד או ‏לעשות פאקינג תואר שני, אבל פשוט אני לא יודעת אם מבחינה נפשית אני מוכנה לזה ‏ואעמוד בזה, ולכן הלכתי לכיוון של מסגרת יותר מכילה ורגועה. אני גם תוהה שמא התכנים ‏הם ברמה מאוד בסיסית, בסיסית מדי בשבילי – מותאמים לאנשים צעירים בתחילת הדרך, ‏אפילו לפני תואר ראשון, וזה פחות מתאים לי.‏

אבל עוד סיבה בגינה הרגשתי לא שייכת היא דווקא מהכיוון ההפוך – שאני לא מספיק טובה ‏בתחום הנלמד. שאני לא באמת מתאימה, שזה לא התחום שלי. נתנו לנו לעשות תרגיל ‏ספונטני, והיה לי בלקאאוט ולא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב וכבר אמרתי לעצמי "נו טוב, ‏הלימודים היו חוויית התפכחות מענגת בת שעתיים, היו שלום ונתראה בשמחות", אבל אח"כ ‏הצלחתי להפליץ כמה שורות על הנייר וגם הקראתי אח"כ כמו כולם, ווטאבר. אני מרגישה ‏שהמוח שלי כבר התנוון, הרבה פחות יצירתי מפעם, ואולי מלכתחילה זה פשוט לא כיוון ‏שמתאים לי. לכן גם רציתי לנסות – כדי סוף סוף לדעת. בכל מקרה יש שם חודש ניסיון ולאחר ‏חודש בודקים אם זה אכן מתאים לנו, ואפשר להמשיך או לעזוב. אז אני מניחה שאם אקבל ‏מימון, אנסה לפחות את החודש הזה, ואם לא אקבל מימון, אז מן הסתם אלך לכיוון של ‏עבודה.‏

בפעמים האחרונות שהייתי במקום הזה הצעתי לידיד שלי (זה מהפוסט הקודם כמובן) ‏להיפגש כי המקום נמצא קרוב לאזור המגורים שלו. הפעם לא אמרתי לו שאני מגיעה לאזור. ‏נראה לי שעדיף כך. קצת לקחת מרחק בריא. גם כך אני לא יכולה להתרוצץ הרבה בגלל הרגל (שממשיכה להשתפר ‏כל הזמן). חוצמזה הוא לא היה בקשר איתי כבר כמה וכמה ימים ונראה לי שהוא צריך מנוחה ממני. ‏חרדתית קלאסית שכמותי, חושבת שהכול קשור אליי, כאשר בעצם זה ממש, אבל ממש לא ‏כך, ולאנשים יש עוד דברים בחיים חוץ ממני ‏😏

מה עוד? ‏

נושא הבאת ילדים לעולם ממשיך להתחבט בתוכי. משהו בי ממש משתוקק לזה ומרגיש שזה ‏נכון לנו עכשיו, ושצריך לנצל את הרגעים האחרונים שבהם זה עוד אולי אפשרי, אם בכלל. ‏אבל אז משהו אחר מעיף סטירה למשהו הראשון ומזכיר לו שזה הכול פנטזיה רומנטית שלא ‏קיימת בכלל במציאות, ושהמציאות היא ממש ממש ממש קשה ולא צפויה ומדאיגה ומתישה ‏ומפחידה נורא ומלאת סכנות ותקלות, אלא שפשוט אנשים מספרים לעצמם ולאחרים סיפורים ‏ונמצאים בכל מיני אשליות כמנגנוני הגנה והצדקה. המממ, תמיד חשדתי שאנשים ‏שמדרבנים אנשים אחרים להביא ילדים לעולם עושים זאת כדי להרגיש עם עצמם ועם ‏ההורות שלהם טוב יותר. זה מאיים עליהם שיש אנשים בעולם שאשכרה ‎dodged this bullet‏. ‏כוווולם צריכים להיות פראיירים ולקחת חלק בסבל הקולקטיבי הזה.‏

אני הכי מפחדת שיהיו לילדה בעיות בריאותיות, שיקרה לה משהו רע. ויש הרבה יותר ‏סיכונים בהיריון ובלידה בגיל שלי. גם מפחיד אותי שיקרה לי משהו רע – רעלת הריון וכו'.‏

ושוב המחשבה על כך שכשהילדה שלי תהיה בת 30 אני אהיה בת 75 (!!!) וזה עצוב ולא הוגן ‏כלפיה. שיואו, אני ממש חייבת לחתן אותה עד אז, שתהיה עם מישהו שידאג לה וישמור ‏עליה, כמו שבן-זוגי שומר עליי. אחרת לא יישארו לי שערות על הראש מרוב דאגה. מה היא ‏תעשה לבד בעולם? מתי אביא לה אח, כשאהיה בת 47?? ובכלל, אחים לא תמיד מסתדרים, ‏אז זו לא ערובה לשום דבר. ע"ע אני ואחותי הגדולה.‏

אם תצא לי ילדה נורא רגישה וחרדתית ומתקשה בחיים (כמוני) – זה ממש יקרע לי את הלב ‏וארגיש אשמה נוראית. אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור לה, אבל יש גבול גם למה שאפשר ‏לעשות כהורה כשהילד כבר אדם מבוגר. זה ממש מפחיד. אחותי הקטנה (בת 30) ממש ‏ממש מתקשה לחיות. יש לה המון בעיות. אני תומכת בה נפשית בשיחות ונמצאת שם ‏בשבילה כאוזן קשבת, אבל לא יכולה לעשות הרבה מעבר לזה ולא יכולה לחיות במקומה. ‏היא חזרה לבית ההורים כי היא מתקשה לתפקד. היא נורא נורא סובלת. לאורך השנים אמרה ‏לי שאם היה לה אומץ היא הייתה מתאבדת. גם לאחרונה אמרה לי את זה. כל החיים שלה ‏אני דואגת לה בלי סוף, ממש עד כדי מצוקה. ואני מרגישה מעין חצי אמא שלה. אבל כדי לאזן ‏אספר שלאחרונה מצבה השתפר – ביוזמתה מצאה עבודה, התחילה לעסוק בהתנדבות ‏באיזשהו ארגון והכירה שם חברים חדשים, ויש לה חיי חברה תוססים למדי. אמנם הסבל ‏הנפשי והפיזי שלה עדיין קיים (וכנראה תמיד יהיה קיים, לצערי, כך היא תמיד אומרת ‏ואמרה), אבל לפחות הנסיבות החיצוניות השתפרו. כואב לי הלב עליה. אני יודעת שיש גם ‏דברים שהיא לא מספרת לי. לא הייתי רוצה שילדתי תהיה במצב כזה.‏

אז עם כל הכבוד לרגש האמהי ולרצון לטפל ולאהוב ולעטוף ולעשות רק טוב – רוב הדברים ‏אינם בשליטתנו. אז אני יכולה להיות עם כוונות טובות מכאן עד ונצואלה – עדיין אצטרך ‏להתמודד עם מצבים קשים, ועדיין יכול להיות שהבת שלי תסבול נורא ממשהו שלא אוכל להציל אותה ממנו, ומי יודע אם יהיה לי חוסן נפשי לעמוד בזה ולתפקד כמו שצריך. ‏

הפסיכולוגית שלי בטיפול האחרון אמרה לי בין השאר שיש לי "בּאג" בהגנות. מנגנוני ההגנה ‏שעובדים אצל אנשים אחרים לא עובדים אצלי כמו שצריך. כמו הדחקה למשל.‏

ובימים אלו של התלבטויות בנושא זה, התפתחה היום בקבוצת הווטסאפ של החבורה שיחה ‏על איך בעיות נפשיות של הורה משפיעות על הילדים שלו. מישהי כתבה שהמצב שלה ‏משפיע על הבן שלה וזה כל כך כואב לה. אחרת כתבה שככה זה אצל "כולנו" (כל מי ‏שמתמודד נפש ויש לו ילדים) ושהיא לא אשמה. המישהי ענתה שפשוט חבל על הילדים ‏שבכלל לא קשורים לטראומות שאנחנו חווינו והם פשוט נולדים למציאות כזאת וגם הרבה ‏פעמים יורשים את "המחלה" (כך היא קוראת לבעיה הנפשית שלה), ושהיא בכלל לא הבינה ‏את זה כשהיא החליטה להביא ילד לעולם כי הייתה צעירה ותמימה. האחרת ענתה לה שזה ‏באמת לא צודק, ושבגלל זה אחרי שהיא חלתה היא לא רצתה להביא ילדים לעולם. אני יודעת ‏שיש לה ילדים בוגרים, אז שאלתי אותה מה גרם לה בסוף כן להביא.
היא ענתה לי במילה ‏אחת: "טמטום".‏

17 תגובות בנושא ״על לימודים וילדים"

  1. הגיל הוא בהחלט פקטור, אני רציתי לבדוק שהכל עובד אצלי כשורה ולכן נכנסתי להיריון. קצת מוזר אבל כשאת בשנות העשרים המוקדמות מחשבות אחרות מעסיקות את הראש.
    אחרי שהפכתי לאמא, נעשיתי חרדתית ברמות קשות, דבר שלא זכור לי טרום אמהותי.
    אז כן, הילדים סופגים את החרדות, גם אם לא יודו בפני.
    עכשיו האמהות מבוגרות יותר והפער בין הילדים להורים גדול יחסית. כיוון שהרוב במצב דומה, לא תהיה בעיה.
    אולי פחות אנרגיה, אך הרבה יותר הבנה ואורך רוח.

    אהבתי

    1. תודה רחל על הפידבק ועל השיתוף. מן הסתם אין החלטה אחת "נכונה"… ומכיוון שקבלת החלטות אינה הצד החזק שלי, ואני יכולה להיתקע במצב של ספק ואמביוולנטיות, אני יכולה להתלבט לנצח… או עד שהטבע יחליט בשבילי… 🙂

      אהבתי

  2. אני שמחה מאוד שהתחלת לכתוב לעיתים קרובות. גם לי יש תקופות שאני כותבת הרבה, ואז תקופות, לפעמים של כמה שנים, שאני לא כותבת בכלל. אצלי אני יודעת להגיד שבתקופות שאני לא כותבת בהן אני פחות מחוברת לעצמי, יותר נותנת לדברים להתגלגל מעצמם, בלי לחשוב על המשמעות שלהם ואיך הם משפיעים עליי. וזה גם כדור שלג. ככל שאני כותבת יותר אני יותר מחוברת ומרגישה צורך לכתוב עוד, לנתח לעומק, להיות עוד יותר מחוברת. לי זה עושה טוב כשכדור השלג הזה מתגלגל, מקווה שגם לך.

    אהבתי

    1. תודה מישהי יקרה. מעניין לקרוא על הדינמיקה של הכתיבה שלך. אני מניחה שאפקט כדור השלג הזה עושה לי טוב, נראה לי. עוזרת במיוחד העובדה שמגיבים לי אנשים מקסימים ומעניקים לי שיקוף מועיל. אני מניחה שזו הוצאת קיטור בריאה אצלי, לשחרר את המתח בפנים, ואת התחושות הקשות נגד עצמי שמקבלות מענה מתקן מהמגיבים. ונכון, זה גם מעבד את מה שקורה בתוכי.

      אהבתי

    1. תודה על העידוד 🧡
      עכשיו שאתה סטודנט, ברשותך אציע לך משרת סטודנט מפתה: מספק השורה התחתונה של הפוסטים שלי 🙂 מה, חבל לבזבז כישרון כזה! 😁
      רגע, עוד לא החלטתי על ילדים, כבר סגרנו שלא? שנייה, אני רק מתחבטת, תן לבנאדם 20-30 שנה להחליט סופית 🙃

      אהבתי

  3. אוהבת ממש שאת כותבת הרבה ושמחה שאת מאפשרת למחשבות, הרהורים ורגשות שלך לזרום על הנייר הוירטואלי – גם עבורך והעיבוד הרגשי של הדברים וגם עבורי כקוראת. תענוג לקרוא אצלך, ואני בטוחה שמה ש"הפלצת" בלימודים היה טוב וסתם את מבקרת את עצמך יתר על המידה. ובכלל, למה ללכת ללמוד אם את כבר טובה במשהו? הולכים ללמוד כדי ללמוד. היה ותגיעי למסקנה אחר כך שזה לא התחום עבורך, סבבה. אבל היה משהו שמשך אותך דווקא ללימודים האלה דווקא בעת הזאת, אז מה אכפת לך להתנסות? ברור שעניין המימון הוא בעייתי, והנה פתרת לעצמך את הסוגיה בכך שקבעת מראש תנאי סף מאד ברורים – תלמדי רק אם תזכי למימון משני הגורמים גם יחד. ואם לא, תחפשי עבודה.
    הפרשי הגילאים בין המשתתפים השונים בקורס הוא דווקא טוב, מניסיוני. כמעט בכל הלימודים בהם השתתפתי כבוגרת (מאז שהשתחררתי מהצבא) היו הפרשים כאלה, וזה עשה טוב לכולם. לצעירים, למבוגרים וגם לממש קשישים יותר.
    לגבי ילדים – באמת אף אחד לא יכול לומר לך מה טוב לך ומה טוב לבן זוגך או לילד (זכרי שזה גם יכול להיות ילד, לא רק ילדה) שיוולד לך. ההחלטה היא אך ורק שלך, ושלכם. מספיק קשה עם הרגשות הסותרים והרצונות הסותרים בתוכך, לא צריך גם להתחשב במה שאחרים אומרים.
    מחבקת אותך ומחזקת אותך

    Liked by 1 person

    1. אמפי יקרה מאוד, התגובה שלך ממש נכנסה לי ללב ועשתה לי שם קוצ'י-מוצ'י נעים, והתיישבה לה על ספה נוחה בפינת חדר והתנחלה שם לנצח 🙂 תודה על המילים החמות, על ההבנה ועל שיקוף הדברים בצורה עניינית ומרגיעה. עשית סוג של "תיקון חיובי" לחששות שהצגתי, והראית לי גם את הצד השני של המטבע. איזנת את הספקות השליליים בנקודת מבט יותר רציונלית. אני צריכה מדי פעם להתניע לעצמי את המוח עם האנרגיה החיובית שלך 🙂
      ואת ממש צודקת במה שכתבת לגבי ילדים. זה באמת כך. זו החלטה שלי ושלנו בלבד. אין תשובה "נכונה" אחת ואי אפשר לדעת מראש אם זה יהיה לי ולנו טוב. הרגשות הסותרים והאמביוולנטיים גם כך משגעים את השכל (ואת הרחם). זה מעניין ועוזר לשמוע דעות וחוויות של אחרים בנושא הזה, אבל כמו שאמרת צריך לקחת הכול בערבון מוגבל ועד גבול מסוים.
      כשאני חושבת על זה עכשיו, אין מה לעשות – להביא ילד לעולם זה הימור. וצריך חוסן נפשי כדי לעמוד בכל ההשלכות וההתפתחויות האפשריות.
      תודה וחיבוק

      Liked by 1 person

  4. כמוני כאמפי, גם אני חושב שהכתיבה "משחררת". היא מאפשרת לך התבוננות חיצונית בדברים, כמו לא את כתבת אותם, ואז הם נכנסים לפרופורציות נכונות, הדברים. ןהכתיבה שלך מרתקת מאוד!!
    באשר לילדים אין לי הרבה מה לומר. אני יכול להעיד עליי שלמרות הפרעת החרדה שלי, ילדיי יצאו חזקים ובוטחים בעצמם, ואני לא מפסיק לקנא בהם על כך. אני עצמי אולי הושפעתי מאמי ומהחרדתיות הקשה שלה, מהנוירוטיות שלה [היחיד]. אחיי תקינים [אלוהים, מה זה להיות תקין?]
    ובאשר ללימודים, כמה צודקת אמפירטי. אינני יודע מה מטרת הסדנה שהיית בה, אבל מנסיוני משתי סדנאות כתיבה, ארוכות [אחת בשנת שבתון לפני 20 שנים ואחת לפני שנתיים] קשה מאוד להזמין "כתיבה", במיוחד כשרואים את האחרים עסוקים במרץ בכתיבה. ומה שייצרת כנראה מהלא-מודע או אפילו מהמודע שלך ראוי, לענ"ד להערכה [אפילו לדעתך הוא לא שווה את הנייר עליו נכתב], כי פרצת מחסום! אישי וכנראה גם חברתי.
    ואחרון, כיתה רב-גילית זו כיתה הכי הכי מקסימה. הנה אנחנו כאן כותבים ואנחנו בני גילים שונים, ולמרות זאת אנחנו מתקשרים נהדרף תורמים זה לזה מנסיוננו, מהווית חיינו השונה כלכך, ונמצאים מורווחים.

    Liked by 1 person

    1. אריק יקר, תודה על המילים החמות והחיזוקים. איזה יופי שילדיך יצאו חזקים ובוטחים מעצמם למרות החרדתיות שלך – זה באמת מעורר בי תקווה 🙏
      כן, מושג ה"תקין" באמת מתעתע. אחותי הגדולה לכאורה נטולת בעיות נפשיות והיא אדם מעשי, רציונלי וחזק נפשית, אבל מתחת לפני השטח יש לה בהחלט אישיוזזזז וכל מיני קווים בעייתיים באישיות. היא פשוט גם מאוד אוהבת להקרין כלפי חוץ שהכול בסדר והיא נהנית להיות בעמדת ה"חזקה". היא גם מאוד אוהבת את עצמה וחושבת על עצמה נפלאות.
      אכן עד כה לא סיפרתי מה תוכן הלימודים, כי היססתי אם זה לספר "יותר מדי". מניחה שזה לא באמת יותר מדי. בינינו אספר לך כאן שאכן מדובר בלימודי כתיבה…

      Liked by 1 person

      1. כתיבה יצירתית, זה אגב חוג מוכר בארה"ב נדמה לי אין שם אוניברסיטה עם חוג ספרות ללא לימודי כתיבה יצירתית. בהצלחה. לענ"ד, את מאוד מאוד תאהבי. תרשי לעצמך מינימום פגיעות, כדי ללמוד . אני נוטה להיות כל כך פגיע עד כמעט שיתוק או מצד שני שחצנות. שתי התגובות שלי לא תרמו כלום. אבל אני יודע איך לערוך סדנת כתיבה לתלמידיי. בהצלה

        אהבתי

  5. אינני הורה בעצמי (עדיין?) אבל אני לגמרי מזדהה עם ההתלבטויות, עוד לפני הרגע שהגנקולוגית הזכירה שאני "בגיל מצוין להתחיל לחשוב על הקפאת ביציות ☹️
    האם אי פעם יש זמן או נסיבות מתאימות? כנראה שלא, וגם אם בערך כן הרבה דברים משתנים בתשעת החודשים שעד הלידה וההורמונים בטח משנים לגמרי את הפרספקטיבה.
    בנוגע להתמודדויות נפשיות אומר, שלדעתי ילדים סופגים המון מההורים והסביבה, כולל דפוסים לא בריאים או טובים וזאת גם אם לא מדובר בכאלה שמוכרים רשמית כהתמודדויות נפשיות.

    אהבתי

    1. כשהייתי בסביבות גיל 34-35, אחותי הגדולה הטיפה לי בהרצאה טלפונית נמרצת על כך שאני חייבת להקפיא את הביציות עד גיל 35 כי אחרת זה ממש ממש בעיה וכו'. זה ממש הלחיץ אותי. אמרתי לעצמי, אוקיי, אוקיי, מה זה כל הלחץ הזה, יש לי מספיק חרדות גם בלי זה 🙂 היא השיגה את האפקט ההפוך…
      באמת אין תשובה "נכונה", ואי אפשר לדעת מה יהיה.
      נכון, גם אני חושבת שילדים בהחלט סופגים ומפנימים תמיד דפוסים מההורים ומהסביבה, ודפוסים יכולים להיות לא בריאים גם אם הם לא מוגדרים רשמית ב-DSM. יש הרבה דינמיקות משפחתיות חולות במשפחות לכאורה "נורמטיביות".

      אהבתי

  6. מזדהה מאוד עם מה שכתבת לגבי הכתיבה שמזינה את עצמה כצורך – גם אני לא עדכנתי חודשים ועכשיו מוצאת את עצמי רוצה לכתוב כמעט כל יום (ואז שופטת שאני משעממת, ודי עם זה).
    לגבי הלימודים, כל ההססנות והספקות מובנים אבל בכל זאת אחזיק לך אצבעות בידיים וברגליים יחדיו שהמימון יגיע משני הצדדים ותוכלי לתת לזה צ'אנס כן. אני חושבת שנושא הגילאים הוא לגמרי לא רלוונטי ברגע שיוצאים ממסגרת ה-12 שנים – אני התחלתי באוניברסיטה בגיל 19 כשכולם היו יותר מבוגרים ממני, והיו צוחקים עלי עד אין קץ שאני עדיין טינייג'רית, אבל בתכל'ס לא הייתה לזה השפעה מהותית. אם כבר, הצוציקים יסתכלו עליך בכבוד עד שגם הם יקלטו שלגיל אין כזו משמעות (אה אה?! גם הרמתי לך וגם הורדתי אותך באותה נשימה).
    לגבי ההיריון… אני מאוד בעד השיטה של לתת לטבע להחליט. אמנם הכפפתי אותו בכוח אבל אם לא הייתי בסרטים משל עצמי ופניקה, הייתי מעדיפה את השיטה שלך מאוד כי יש בזה משהו משחרר ומאוד תואם לתפיסה היקומית שאני רוצה ליישם שהיא "אם זה אמור להיות, זה יהיה ואם לא, אין על מה להתאבל כי זה לא היה קורה ממילא."

    אהבתי

    1. תודה תיאו יקרה 🧡
      את לא משעממת!
      פשששש, סחטיין שהתחלת תואר בגיל 19. תמיד ידעתי שאת מוכשרת 😃
      בהחלט הרמה והורדה סימולטנית מרשימה 😏 רק רוצה להבהיר – כשהתייחסתי לצעירים בלימודים כאל זאטוטים ואווירה טינאייג'רית, חלילה לא התכוונתי לזלזל. התכוונתי פשוט שאנחנו בשלבים שונים של החיים ואולי התייחסות אחרת למציאות. להפך – דווקא הרגשתי שהם הרבה יותר יצירתיים ממני, שהמוח שלי כבר בשלבי ניוון מתקדמים ושכבר אין לי מה להגיד על החיים חוץ מ"הבל הבלים הכול הבל", ואילו הם שפעו מילים ומרץ יצירתי וניכר שיש להם הרבה דברים בוערים לבטא על החיים ועל אנשים ועל יחסים. והם בהחלט מוכשרים.
      בעצם גם לתת לטבע להחליט זו החלטה אקטיבית שלנו… לקדם את דרך הטבע זה לא מחויב המציאות, הרי אפשר גם להימנע מזה די בקלות…
      טוב, נחיה ונראה… יכול להיות שמכל הבילבוליזציה הזאת בראש לא יתפתח שום דבר אופרטיבי, וגם זה בהחלט בסדר… ואולי אפילו עדיף בשבילי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s