יש נפילות ויש נפילות

(אז זה הפוסט שהתלבטתי אם לפרסם)

*אזהרת אמל"ק ברמה של צונאמי אימתני – חילקתי לחלקים כדי להקל – אבל אני מרשה לנשור בדרך אם זה הופך לעינוי שב"כ.

‏*ובבקשה תגידו לי אם רמת הפירוט באמת חולנית או סבירה, אני מנסה להסתנכרן עם ‏האנושות וזקוקה לשם כך לפידבק שיכוון אותי. ככל שהמשכתי לכתוב הרגשתי צורך לתאר ‏הכול וזה התארך והתארך, ויש מצב שנכנסתי לפירוט-יתר מתיש. בטח אנשים אחרים היו מתארים את אותן ‏סיטואציות ותחושות בשתיים-שלוש פסקאות תמציתיות לכל היותר. אני ממש צריכה לעבוד על הפרדה ‏בין עיקר לטפל, ולא להתעכב על הפרטים הקטנים, ולערוך את עצמי. אולי בלימודים הצפויים אוכל לעבוד על זה. או לחילופין ‏אתאשפז במחלקה לטיפול בפירוט-יתר. אני יודעת שלעיתים לא פשוט להכיל את האינטנסיביות שלי, ולא חייבים. אייקון של מצוקה. אייקון של מוח נתקע בלוּפּ. אבל יהיה בסדר. המטפלת שלי אמרה לי שאני lovable. חחח, היא עד לא ראתה כלום. נראה כמה היא תשרוד.

חלק 1 – הלימודים

ביום חמישי לפני שבוע נסעתי לעיר הגדולה לטפל בעניין בירוקרטי הקשור ללימודים הצפויים. לכאורה העניינים מתקדמים, אבל יש כל מיני סימני שאלה בסיסיים וקצוות בירוקרטיים פתוחים שמטרידים אותי. אני קצת מודאגת ומקווה שדברים יסתדרו, שהלימודים באמת ייצאו לפועל. בחודש הקרוב התמונה אמורה להתבהר, והדרך שאני הולכת בה תהיה קצת יותר ברורה בתוך הערפל. כמובן גם לאחר שיתחילו הלימודים אני צריכה לראות שזה בכלל מתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה… אם לא יתאים אז אפרוש ואחשב מסלול מחדש… מן הסתם לכיוון של מציאת עבודה כמזכירה.

אני פשוט מקווה שההחלטה ללכת ללימודים האלו היא אכן ההחלטה הנכונה עבורי. שהמקום בכלל מתאים לי. שזה לא יהיה סתם עוד עיכוב בחזרה למעגל העבודה. אבל ככה זה, תמיד חכמים יותר בדיעבד, ואין לי דרך לדעת מראש איך יהיה. אדע רק אם אנסה.

חלק 2 – הידיד

בהזדמנות זו נפגשתי עם הידיד ההוא שלי, שכתבתי עליו לאחרונה. זה מהחבורה שהתגבשה לה בחודשים האחרונים.

קרה לי משהו מוזר כשהגעתי אליו. הוא פתח לי את הדלת, ראיתי אותו, והלב שלי פתאום החליט לרקוד מחול מודרני בסגנון אוונגרד ביזארי במיוחד בשילוב עם סמבה בהילוך מהיר. כל זה שימש כמופע פתיחה מפתיע לשוקיסטיות מבוהלת שאחזה בי בדקות שלאחר מכן. ובמילים אחרות פשוטות יותר – משהו כמו פרפרים בבטן ונחשול אהבה טהורה וזה. לא הייתי מוכנה לזה. כבר מזמן ידעתי שהוא נכנס לי ללב, אבל חשבתי שככל שנכיר יותר, זה ינרמל את הרגשות שלי. "ווט דה פאק" חשבתי לעצמי, "לעזאזיייל, אלף עזאזלים" קיללתי בסלנג עכשווי, "מה נסגר איתך, אישה?! זה לא קשור לשום דבר, תתעשתי!" הוספתי, "הללללו, נא לחזור למציאות בבקשה גיברת!" קינחתי לסיום. אבל כנראה כבר לא היה עם מי לדבר. נשאבתי לעולמי הפנימי המורכב מ-99% רגשות (ואחוז אחד כולסטרול בשביל להדביק הכול ביחד יפה יפה לפקעת סבוכה אחת גדולה). בעיה. אבל לא יכולתי להמשיך לדבר עם עצמי שם לנצח. הייתי צריכה גם לתקשר איתו, כי בכל זאת, מפגש חברתי.

ניסיתי לכסות על ההתרגשות בדיבור קז'ואל, אבל אין לי מושג מה אמרתי. התודעה שלי קצת התערפלה ויש מצב שדיברתי ג'יבריש במבטא איטלקי. גם היה לי קשה להסתכל לו בעיניים וכל הזמן הסטתי את המבט. הפצתי לכל עבר סקס-אפיל וודי אלן חרדתי, נרגש ומתוח שכזה. הרגשתי אי-נוחות ומצוקה. נורא ניסיתי להסתיר, אבל הרגשתי שאני שקופה ורואים בדיוק מה עובר עליי. הרגשתי פתטית ונלעגת וחלשה. טוב, ברור שאני מגזימה ושזה לא היה בדיוק כך (אני מקווה), אבל כך הרגשתי. אחרי כמה דקות גם בן-הזוג שלו הגיע מהעבודה. אף פעם לא פגשתי אותו. אז בנוסף למצב ה-awkward הנ"ל גם הייתי צריכה לפגוש מישהו שאני לא מכירה, ויש לי חרדה חברתית ורגשי נחיתות וכל זה, והרגשתי מטופשת ומביכה ומכוערת ומוזרה ולא קשורה לסיטואציה ולאנשים. אני גם לא מבינה למה הידיד הזה שלי כל כך שומר איתי על קשר ואוהב אותי. אנחנו מעולמות שונים. הוא מאאאגניב כזה וצעיר וחתיך. ואני חייזרית שוקיסטית בת כמעט 44. בטח יש לו איזה אינטרס כלשהו ובינתיים הוא סובל בשקט את הצדדים המעיקים שלי (נגיד, זה שאני חופרת ומפרטת יותר מדי ונתקעת על הפרטים הקטנים ומתנצלת כל הזמן וחוזרת על דברים וחוזרת על דברים). למשל, הוא מוצא בי אוזן קשבת ותמיכה נפשית והבנה של קשיים פסיכולוגיים שלו, כמו גם הזדהות עמם (אנחנו דומים בדפוסים פסיכולוגיים מסוימים שמתבטאים קצת אחרת אצל כל אחד). והוא לא נמצא כרגע בטיפול פסיכולוגי. אז אולי אני קצת תחליף לטיפול. אני מחכה שיגיע הרגע הצפוי של התרחקות מצדו כשהוא ימצה אותי, ואז הכול יהיה הגיוני. בקיצור, התחושות הרגילות.

אבל לפני כמה זמן, אחרי ששאר חברות החבורה קצת התפוגגו ונעלמו להן וקצת התבאסנו מזה, הוא אמר לי משהו כמו "אבל אני ואת זה עד המוות!". גאאאד, הוא לא יודע איזו מפלצת הוא העיר כאן. זה כמו לתת עוגיות לעוגיפלצת אחרי דיאטת הרעבה של שנה. מה הוא מבטיח הבטחות. אסור להגיד סתם. הוא התפרץ לדלת פתוחה מוכת רוח פרצים. אני שוקלת להגיש בקשה רשמית לאמץ אותו כאח שאף פעם לא היה לי (ועל זה אחותי הקטנה הגיבה בווטסאפ: "כאח, הא?…". ממזרתה זאתי).

אני נורא מנסה לראות את המציאות באופן רציונלי וענייני יותר, בלי כל האישיוז הרגשיים שלי, ולהכניס את הקשר איתו – וקשרים בכלל – לפרופורציות המציאותיות המתבקשות, של ידידות נפש טובה, סתם עוד קשר חברתי שגרתי אחד מני רבים בעולם הזה ולא משהו ממש מיוחד. הרי קשרים כאלו באים והולכים, והרבה פעמים דועכים ומתפוגגים עם הזמן, במיוחד כשכל אחד מתקדם עם חייו לעיסוקים שונים והיכרויות חדשות. וברור שאין בזה שום דבר רומנטי – יש לי בן-זוג שאני מאוד אוהבת לנצח נצחים, והידיד הזה בכלל הומו, וגם צעיר ממני ב-800 שנה (טוב, 16 שנה). הרגשות האלו לא קשורים לשום דבר מציאותי, אבל הם משתוללים. וקשה להתווכח עם רגשות. לא משנה כמה טיעונים טובים אני מעלה בפניהם. אז אני פשוט מחכה שהם יירגעו באופן טבעי עם הזמן, כשאתרגל לאינטימיות הרגשית הנוגעת ללב הזאת כאל משהו שגרתי ולא בעל משמעות יתרה ומטלטלת, וכשאראה אותו כפי שהוא – לא מושלם, ואולי עם תכונות והתנהגויות מעצבנות או לא נעימות או מאכזבות שאני פחות שמה לב אליהן כרגע, בשלב האידאליזציה של תחילת קשר. וכשאבין שהמשמעויות והכוונות הרגשיות העמוקות והטהורות שאני מייחסת לכל פיפס שהוא אומר ועושה בעצם קיימות רק אצלי בראש ונובעות רק ממני.

חלק 3 – אישיוזזזזז

למה אני לוקחת אנשים כל כך קשה?… כל כך ללב… כל כך ברצינות… כבר ציינתי כאן פעם שיש לי נטייה לעשות לאנשים ולקשרים אידאליזציה ורומנטיזציה. מן הסתם אני עושה את זה גם איתו. רואה אותו באופן שאני רוצה וזקוקה לראות אותו. משליכה עליו דברים מעולמי הפנימי. נראה לי שכבר הספקתי להשליך עליו את רוב התכולה של שני חדרי לבי, וכבר עברתי להתחיל לרוקן את עליות הגג. מוצאת איזה יומן ישן מכיתה ח', מכוונת עליו, והופ! זורקת לו על הראש. ועוד אחד על הכתפיים. ועל התחת. צריך להיזהר ממני. אני משליכנית מדופלמת.

הפסיכיאטרית בטיפול האחרון אמרה לי שהרגשות שלי באופן כללי יותר עמוקים וחזקים מאשר אצל אנשים אחרים. ושכילדה בטח לא קיבלתי מענה לרגשות האלו, ולא קיבלתי אישור שהם בסדר. כך היא רואה את הדברים. נורא הופתעתי. אמרתי לה, מה, הרי לכולם יש רגשות, ובטח רגשות חזקים. והיא אמרה לי שכן, אבל לא אצל כולם זה כמו אצלי, ובעוצמה כזאת. טוב. היא אמרה לי את זה אחרי שחטפתי שם הצפה רגשית ובכיתי יום שלם. ואז היא גם החליטה שטיפול ההמשך שלי דווקא לא יהיה CBT (קוגניטיבי-התנהגותי, לאו.סי.די), אלא דינמי (יעני "רגיל"). כי רגשות וקשרים עם אנשים ומערכת היחסים עם עצמי וכל הג'אז הקקפוני המבולגן הזה שצריך לסדר, לנקות ולרפא ולהפוך למוזיקה שמימית של באך. לא יודעת. זה היה טוויסט בעלילה. נראה לי שהשורה התחתונה די פשוטה – יש לי מוח אובססיבי.

חלק 4 – הנפילה

נחזור ליום חמישי –

יצאנו מדירתו בדרכנו למסעדה, ירדנו במדרגות הבניין, אני המשכתי לנסות למשול ברגשותיי, אני יורדת והוא אחריי, ופתאום – בּוּםםםם! מה קרה? אור נעלמה! איפה אור? אור השתטחה עכוזיים ארצה. אני חושבת שהטעות הייתה שהתחלתי להחליף ממשקפי ראייה למשקפי שמש תוך כדי ירידה במדרגות. יחד עם המאמץ להתנהג כמו איך שנראה לי שבנאדם נורמלי מתנהג (פטפוט היסטרי זה נורמלי, נכון?) – לא הייתי הכי מרוכזת בעולם, פספסתי מדרגה, נפלתי על הקרסול בצורה עקומה, המשקפיים עפו לי מהיד, ומצאתי עצמי על הרצפה בהלם. זה נורא לא אופייני לי. אני תמיד כל כך זהירה. דעתי הייתה מוסחת לחלוטין.

הרגשתי כאב בקרסול, וגם אכזבה מעצמי. מייד היכתה בי ההכרה שהמצב הרגשי המבולבל שלי אחראי לנפילה במידה רבה. והבנתי שהייתי במצב מוגזם ומיותר ושזה פעל לרעתי. ואפילו שזה מגיע לי, שזה עונש על המצב החרדתי-מבולבל-ילדותי-מרחף שלא לצורך. ושזו לא רק נפילה פיזית, אלא גם נפילת התפכחות מטאפורית מהאופוריה לקרקע המציאות… כנראה לפעמים אין ברירה אלא לקבל מכה כדי להתעשת. וזה בטח התבקש בטירלול ‏הרגשי הנוכחי שלי. ובאותו יום בערב פתאום חשבתי על המושג ‏to fall in love‏, ולמה בחרו ‏דווקא את הפועל ‏to fall‏. יסודית שכמותי, יישמתי את הביטוי הלכה למעשה. ועדיין אני חושדת שהנפילה הרגשית שבוא תבוא תהיה לא פחות כואבת מהנפילה הפיזית… אם לשפוט ‏מניסיון העבר… ‏

אבל אולי, אולי, הוא בכל זאת לא יאכזב, ובכל זאת הרגשות יירגעו ויתנרמלו, והקשר לא יתנתק ויישאר יציב ואמין, ואוכל לסמוך עליו שהוא תמיד שם, והוא יהיה אח שלי לנצח. או ‏לפחות עד המוות.‏

בהתחלה הכאב היה נסבל וסביר והרגשתי שאני מסוגלת ללכת, ולא רציתי לשנות את התוכניות שלנו, וכל כך רציתי להמשיך את הפגישה איתו. אז הלכנו למסעדה. במסעדה ראיתי שהקרסול מתחיל קצת להתנפח. אחרי זה הלכנו עוד לאיזו גינה לשבת ולהמשיך לדבר קצת. הוא שאל אותי אם אני מסוגלת ללכת, אמרתי שכן. אבל ככל שהזמן עבר הכאב גבר. הגיע כבר ערב והוא ליווה אותי לאוטובוס וכבר בקושי הלכתי מרוב כאב. אמרתי לו שבמצב הזה לא נראה לי שאוכל להגיע לחתונה של החברה המשותפת ביום ראשון הקרוב… הוא נורא התבאס. אמר שאם אני לא אלך אז גם הוא לא יילך… זה היה חמוד, אבל מאוחר יותר כששאלתי אותו בווטסאפ למה הוא לא יילך, הרי יהיו שם עוד שתי חברות מהחבורה (ולא היה לי נעים שלא יילך בגללי), הוא אמר שאמר את זה סתם בצחוק ("יופי, לא אומרים דברים כאלו סתם בצחוק!!" רשפה בחימה המפלצת הרעבתנית שלי באוזניי), שהוא פשוט מאוד רוצה שאבוא, אבל כמובן שלא אבוא אם אני לא מרגישה טוב.

חלק 5 – הדרך הביתה

הדרך הביתה הייתה מאתגרת. הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. היה מרחק של כמה עשרות מטרים (כולל מעבר כביש) מהתחנה שבה ירדתי מהאוטובוס הראשון ועד לתחנה של האוטובוס השני. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצלוע לאט, וראיתי שהאוטובוס השני כבר בדרך לתחנה. בדיוק עצר ברמזור, וברגע שיהיה ירוק, הלך עליי. לאוטובוס הבא הייתי צריכה לחכות בטח 20-30 דקות. האצתי את הליכת הקוואזימודו שלי והגעתי למעבר החצייה, כשהאוטובוס "שלי" בדיוק עוצר שם. עשיתי לו תנועות בידיים של תחנונים שיחכה לי, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. היה לו ירוק והוא התחיל לנסוע אבל חשב שאני מתחננת שייתן לי לעבור, אז הוא עצר. סימנתי לו בידיים שזה לא זה, שאני חייבת לעלות עליו, שיחכה לי. כלומר, ניסיתי לסמן בידיים נואשות, ורק אם הוא היה גאון או קורא מחשבות הוא היה מבין. כנראה הוא אחד מהשניים. ראיתי אותו מרחוק עוצר בתחנה, ומחכה. צלעתי וצלעתי וצלעתי ובסוף הגעתי, והוא בינתיים כבר התחיל להוריד את הרמפה של הנכים. איזה חמוד. אמרתי לו שלא צריך, ותודה רבה, ועליתי בכאב לאוטובוס, ומישהי שם הסתכלה בדאגה ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. נגע ללבי שיש עדיין נהגים כאלו אכפתיים, ואנשים טובים באמצע הדרך שמביעים דאגה ומציעים עזרה. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי, הכאב כבר היה בלתי נסבל. צלעתי לאט לאט תוך כדי אנחות כאב. זו דרך ממש קצרה לבניין שלי אך נראתה לי כמו נצח. נערונת חמודה ראתה אותי ושאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה. ממש חמודה. המשכתי לצלוע ובאיזשהו שלב נתקפתי סחרחורת ובחילה והתכסיתי זיעה קרה והרגשתי שאני הולכת להקיא או להתעלף. נחתי קצת מתחת לבניין ואז המשכתי הביתה.

בן-זוגי באותו יום היה על הפנים מהחיסון השלישי שעשה יום לפני כן. הגוף שלו לקח את זה די קשה. היו לו סחרחורות ובחילה וכאב ראש וחולשה נוראית וחום והוא לא הצליח לעמוד. מוקדם יותר אפילו שקלתי לבטל את הפגישה עם הידיד כדי להיות עם בן-זוגי בבית, אבל בן-זוגי אמר שלא צריך. הקיצר, באותו ערב היינו שני מסכנים אומללים במיטה.

חלק 6 – הסופ"ש

למחרת כף הרגל הייתה נפוחה עם כתמים ענקיים אדומים. אבל הכאב השתפר. תכננתי לקפוץ לקופ"ח אבל התעוררתי מאוחר מדי, אחרי לילה ללא שינה והירדמות רק בבוקר. וגם כך בן-זוגי לא היה עדיין במצב לנהוג. שלחתי תמונה סקסית של הרגל למשפחה ולשתי חברות, ובתגובה קיבלתי נזיפות ודירבונים תקיפים שאלך בדחיפות לקופ"ח או למיון. קראתי על נקע באינטרנט והחלטתי לנוח בסופ"ש ולבוא לרופא בראשון על הבוקר. הכאב המשיך להשתפר בסופ"ש. ביום שבת הרגל התחילה לפתח צבע ארגמן כהה, בואך שחרחר, ותהיתי בקול אם היא הופכת להיות שחורה ובעצם יש לי נמק. בן-זוגי התחיל לגגל "נמק", אבל זנחנו את כיוון החקירה הזה. גם הנפיחות נהייתה מוזרה ופתאום ראיתי שיש לי בצד הקרסול גומה, ממש שקע, ותהיתי מה לעזאזל קורה שם ואם הקרסול בסכנת קריסה לתוך עצמו. במהלך הסופ"ש גיליתי חבר חדש ונקשרתי אליו רגשית (in your face, ידיד הומו חמוד! מה אתה חושב, שאתה היחיד?) – המגב שלנו. הוא שימש אותי נאמנה כתחליף למקל הליכה ודידיתי איתו ברחבי הבית תוך כדי מלמולים מהורהרים ביני לבין עצמי. כבר הגענו לשלב של שיחות נפש ומה נעשה עם עצמנו כשכל זה ייגמר.

חלק 7 – האורתופד

בראשון בבוקר הייתי אצל אורתופד. אמר לי את הדברים שכבר קראתי באינטרנט בסופ"ש, על שלוש הדרגות של נקע – קל, בינוני, חמור. וכל ההשלכות. כשיש נקע זה עלול להעלות את הסבירות לעוד נקעים בעתיד. אם הנזק רציני אז יכולה להיות נטייה לקרסול "להתקפל", למשל כשדורכים על אבן או משטח לא ישר, כי הרצועה שם כבר לא יציבה, אז צריך להיזהר כשדורכים. מקסים. הוא אמר שבסך הכול נראה שהרגל מתאוששת יפה מבחינת הכאב, אבל עדיין יש נפיחות וצריך לבדוק. עשיתי צילום רנטגן והוא לא ראה שם שברים. הוא הקפיד לנסח זאת באופן דיפלומטי כ"לא רואה שברים" או כמו שהוא ניסח בסיכום הביקור "בצילומים אינני מתרשם משבר". שאלתי אותו מה זה אומר, האם זה בטוח שולל שברים, והוא אמר שיש שם הרבה עצמות קטנות ושתמיד יש סיכוי לשברים קטנים או סדקים בעצמות הקטנות שלא רואים בצילום רנטגן. מקסים. אז מה עושים? הוא אמר שאם יש משהו אז זה מתבטא בסימפטומים. למשל כאב שממשיך, נפיחות שלא יורדת וכו'… אז עוקבים ורואים. ובמידת הצורך עושים צילום CT.

הוא הורה לי לשים תחבושת אלסטית אצל האחות ולהמשיך לשים אותה כל עוד הרגל נפוחה/כואבת/עם שטף דם (אני כבר לא זוכרת כל כך מה מהם אמר), ורשם לי איזה ספריי אנטי-דלקתי לשים על כף הרגל והקרסול. כששאלתי על הספריי אמר לי שזה כמו הספריי שרואים ששמים למשל לשחקני כדורסל שנפצעים ‏במהלך משחק.‏ יעני לא משהו רציני. קניתי את הספריי, אבל התחרטתי, כי שכחתי לשאול אותו אם יש בעיה בשילוב עם התרופה הקבועה שאני לוקחת (פסיכיאטרית ‏ממשפחת ‏SSRI‏), ובבית ראיתי בעלון של התרופה הקבועה שלי שצריך להגיד לרופא/רוקח אם ‏אני לוקחת תרופה מהמשפחה של אספירין, וגיליתי שזו אותה משפחה כמו הספריי שנתן לי – ‏NSAID‏ (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). בקיצור, נתקעתי עם זה והרופא כבר לא היה נגיש. ‏גאאאד, כל כך הרבה דברים לבדוק ולשאול, ואני שבד"כ כל כך יסודית ושואלת הכול, דווקא פספסתי.‏ יכולתי למחרת להתקשר לבית המרקחת להתייעץ אבל גם כך תופעות הלוואי בעלון הרתיעו אותי והחלטתי בינתיים לא להשתמש ולתת לגוף את ההזדמנות להתאושש בעצמו. אבל היום שלחתי, בדיליי של כמה ימים, מייל בנדון לפסיכיאטרית שלי, ואתייעץ גם עם בית המרקחת. שיהיה.

הוא אמר שבמקרים מסוימים, של נזק רציני יותר, צריך לקבע זמנית את הקרסול ולעשות פיזיותרפיה לשיקום, וזה תלוי בדרגת הנזק לרצועות ולגידים, שאפשר לבדוק בצילום אולטרסאונד, ושאל אם אני רוצה. היה לי משונה שאני זאת שמחליטה והוא שואל אותי. זה לא אמור להיות ההפך? מה זאת אומרת, מאיפה לי לדעת? אני לא מבינה בזה כלום. הוא המומחה, הוא הרופא, שיגיד לי מה צריך לעשות ומה הוא ממליץ… אז שאלתי אותו והבנתי שמומלץ לעשות את זה אבל לא חובה. גם כך אולטרסאונד זה בלי קרינה (כך לפחות הוא אמר), אז אמרתי לעצמי שכדאי לבדוק מה קורה שם ברגל. קבעתי מאוחר יותר כשהייתי כבר בבית, אבל הכי מוקדם היה עוד שלושה שבועות. זה מה יש. כשהייתי אצלו לא ידעתי שהתורים כאלו מאוחרים, אז לא שאלתי אותו מה עושים עד אז אם באמת יש נזק וצריך כבר איזשהו קיבוע או פיזיותרפיה. מזניחים את זה בינתיים? זה לא מזיק? אולי אנסה לפנות אליו שוב עם שאלות, בכתב או בטלפון, נראה.

מצד שני, הוא אמר שבאותה מידה יכול להיות שתוך שבועיים זה כבר יתרפא לחלוטין ואשכח מכל העניין. הכול תלוי במהירות ההתאוששות של הרגל, שמעידה על רמת חומרת הנקע, הפגיעה והנזק. אז צריך פשוט לחכות ולראות.

אחרון ודי – סיכום

דווקא יחסית לעובדה שיש לי או.סי.די ונטייה לחרטה פתולוגית, הגבתי די בהשלמה עם מה שקרה. כי גמרנו, קרה. קורה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זהו. קקי קורה וצואה מתרחשת. ועכשיו אין אלא לטפל ולבדוק מה שצריך ולקוות לטוב ולהסתכל קדימה. מה שנקרא, שאלו יהיו הצרות שלנו. יש צרות גרועות יותר.

מה שכן, אני די מתבאסת מכך שלא אוכל לעשות הליכות מהירות בחוץ בתקופה הקרובה. עד שסוף סוף חזרתי לעשות הליכות, ונכנסתי לשגרת הליכות קבועה וברוכה, ואני כל כך נהנית מהן ומרגישה בזכותן טוב יותר, שלא נדבר על הירידה במשקל… אבל לא נורא. בינתיים אני יכולה לעשות בבית תרגילי רגליים בשכיבה על המיטה (צריכה גם לקנות מין כזה מזרן יוגה), וגם עושה תרגילי ידיים.

בימים האחרונים הנפיחות במגמת ירידה, אם כי עדיין יש קצת נפיחות בצד הקרסול (שבוע אחרי הפציעה! לא יודעת מה זה אומר). במקביל הרגל החליפה צבעים מרהיבים ‏בגוונים פסיכדליים של צהבהב-סגול שקיעה, ואז גם כחול נוגה נדחף לתמונה. ‏ואני עדיין צולעת, אבל זה השתפר.

2,773 מילה, דוקטור. תקבלו אותי למחלקה?

28 תגובות בנושא ״יש נפילות ויש נפילות"

  1. לא נעים לי להודות, אבל התמוגגתי מהדרך שבה את מתארת את הרגשות שלך, את אלופה. צריכה להוציא לאור את הפוסטים שלך.
    הצטערתי שאת מענישה את עצמך וחושבת שמגיע לך, לא מגיע לך ולא לאף אחד אחר, זה קורה. לי יש נקע מנפילה טיפשית לפני עשרות שנים, עד היום יש לי רגישות ברגל הזו וגם נפיחות קלה. כיוון תמיד נעלתי נעלי עקב הייתי צריכה להיזהר כפליים, ואם נעלתי נעליים עם עקבי רוקי, זו היתה הזמנה פתוחה לשר הממונה על הנפילות.
    חשבי כמה כיף להרגיש שאת מתאהבת, הלוואי עלי. זה גורם למח לעוף וללב להסתחרר, גם אם זה רק נדמה לך, החיים מתעוררים בלי פיהוק, רק עניין והתרגשות.
    ממי, לא רק שהפוסט לא ארוך, הוא קצר מדי, הייתי מוכנה לעוד.

    Liked by 1 person

    1. למה לא נעים? תרגישי בנוח, את יכולה להרגיש נעים מאוד 🙂 הקטע גם נכתב בנימה הומוריסטית 🤓
      כן, ברור שזה לא עונש ולא מגיע לי, רציונלית אני מבינה את זה ולא באמת באמת מאמינה בזה, אבל איכשהו בראשי בדיעבד זה היה accident waiting to happen.
      אויש, מצטערת לשמוע על הנקע מהנפילה (כל נפילה כזאת נראית בדיעבד כל כך טיפשית ומיותרת, נכון? :-)).
      אני לא נועלת נעלי עקב, משתדלת רק נעליים אורתופדיות שנוחות לרגל ומיטיביות עמה. בעבר סבלתי רבות מנעליים לא מתאימות, אז בשלב מסוים החלטתי להפסיק לסבול.
      לא ידעתי שנפיחות יכולה להישאר באופן קבוע, עשרות שנים אחרי פציעה. מקווה שבדקת את העניין אצל רופא.
      כן, התאהבות זו תחושה חלומית כזאת, של התעלות, אבל במקרה הזה לא קשורה למציאות… בטח כל הסיפור ידעך בקרוב. חוצמזה, באופן כללי – כשהתאהבות היא לא הדדית, זה מתכון ללב שבור ולנחיתה כואבת.
      המשפט האחרון שכתבת – איזו חמודה 🙂 תודה 💜 בא לי לענות על זה:
      be careful what you wish for 🙂
      כי המנגנון האוטומטי שלי זה לרדת על עצמי 🥴

      אהבתי

  2. כקודמיי, לא חפרת, לא התשת. כתבת יפה, מדוייק ומובן מאוד. סבלתי בסבלך, התנחמתי בנחמותייך, ולגבי החבר ההומו הצעיר ממך. תראי, מהכרות – הומואים תמיד מחפשים "חברה" אפלטונית, כזו שתהיה תחליף "אם" כזו או אחרת. [אני מכליל, אלוהים, אני מכליל ]. חברי הטוב אמר לי: כל הומו יודע בעל פה את הבית הראשון של השיר של ביאליק, הכניסיני תחת כנפך..וגו'" כי זו בדיוק הציפייה ההומו8אית מאשה. בלי סקס.

    אהבתי

    1. תודה אריק יקר 🧡
      אין בעיה, לוקחת את תפקיד תחליף האם/האחות/הדודה בשמחה 💗 כי אני באמת באמת אוהבת אותו ודואגת לו, והכי הייתי רוצה בעולם לנקות מהקשר את הבלבול הרגשי/התאהבותי הבנאלי-אופייני-סובייקטיבי-מיותר שלי, ולהישאר פשוט עם קשר אמיץ וקרוב ואמיתי של ידידי נפש, כמו משפחה. הוא יקר לי.

      Liked by 1 person

      1. ז\ה יקרה אם תתני לזמן אפשרות לתת לך לראות אחרת את הקשר, והרגש המבלבל הזה, שקראת לו אגב "אהבה טהורה" בהחלט יהפוך לקשר של ידידות נפש. אגב, בן זוגך מודע לקיום הבחור? הרבה יעזור אם הוא יבין שזה לא קשר שמאיים על הקשר שלכם.

        אהבתי

        1. תודה אריק. בן זוגי אכן מודע לקיום הבחור והוא יודע שהוא הומו אז לא נראה לי שזה מפריע לו. זה נראה לי די ברור שזה לא מאיים על הקשר שלנו. אני גם מספרת לו עליו די הרבה, כמו שאני מספרת לו על כל הקשרים החברתיים האחרים שלי. אולי בתקופה הנוכחית אני חופרת לו בעיקר על הידיד, כי כרגע זה הקשר החברתי המרכזי שלי (קשרים אחרים קצת התפוגגו, מקווה לרענן אותם בקרוב), ורק איתו יצא לי להיפגש לאחרונה. אבל הרי גם זה ישתנה. הכול דינאמי, ועכשיו למשל יש תקופת שקט כבר כמה וכמה ימים והידיד לא יוצר קשר, אז זה פחות נוכח.

          אהבתי

  3. כל כך שמחה שפרסמת את הפוסט הזה, למרות חששותייך. את כותבת כל כך יפה וכמו שכבר ציינו כאן – את מיטיבה לתאר את הרגשות, המחשבות וגם ההתרחשויות באופן מעניין ומרתק. בין הרבה תכונות אחרות שלך יש לך הומור מדהים ואת נעזרת בהומור עצמי באופן שמפחית מה"חפירות" את תחושת החפירות.
    נשמע שהידידות עם הצעיר מתפתחת יפה (וגם עם המגב 😉) וגם אם הרגשות שלך יישארו אינטנסיביים, נראה לי שהיחסים שלכם יצליחו לעמוד בזה.
    מאד מאד מעניין מה שאמרה הפסיכיאטרית על העוצמה של הרגשות שלך. כיון שזו העוצמה שלך מאז ומתמיד זה כל מה שאת מכירה, ואין לך דרך לדעת מהי עוצמתם הרגשית של אחרים. נכון, כולם מרגישים אבל כנראה אצל כל אחד זה מעט (או הרבה) אחרת. אני די סומכת על חוות דעתה כשהיא ממליצה על טיפול דינמי כרגע במקום CBT. נדמה לי שכבר עלה הנושא הזה של להתייחס ל-OCD כאל חלק ממך ולא להפוך אותו לדבר המרכזי שאיתו מתעסקים.
    אחרון לא חביב הוא הנקע הארור. כמי שסבלה מנקע חמור לפני שלוש וחצי שנים (ואחר כך עוד שניים קלים) חשוב מאד להתייחס אליו ברצינות. כדי להחלים כמו שצריך חשוב לעשות תרגילים שיחזקו את הרצועות ואת הגידים ואת השרירים ויפחיתו את הסיכון שזה יקרה שוב. פשוט היכנסי ליוטיוב והקישי "תרגילים לנקע בקרסול" יש שפע. למשל זה

    בבקשה במידה….כן? לא להגזים. ובהדרגה. להתחיל בדקות ספורות בכל תרגיל ורק מה שאת מרגישה שאת מסוגלת.
    החלמה מהירה ומלאה

    אהבתי

    1. יווו, אמפי'לה יקרה, איזה כיף לי, תודה על כל המחמאות והמילים החמות, מאמצת אותן אל לבי.
      איזו חמודה – מה שאמרת על הקשר עם הידיד – ושהיחסים יצליחו לעמוד בזה. אני באמת מקווה 🙏
      את צודקת לגבי המקום של האו.סי.די – חלק ממני, ולא מה שמגדיר אותי. אבל מכיוון שיש לי או.סי.די אז אני מתעסקת גם באו.סי.די באובססיביות, שטגדיששש 😝
      מצטערת לשמוע שסבלת מנקע חמור ועוד כמה קלים, העיקר שזה עבר! והנה את עושה מלאאאא הליכות, אז זה נותן לי תקווה 🙂 תודה על הטיפ לעשות תרגילים ועל הקישור, באמת אעשה זאת. לא נראה לי שהקרסול וכף הרגל עכשיו במצב מתאים – עדיין יש סימני שטף דם ושאריות כאב ונפיחות – אבל בהחלט אעשה את זה כשהעסק יתאושש. גם אולי אעשה פיזיותרפיה, נראה מה יהיו תוצאות האולטרסאונד.
      תודה! 💗

      אהבתי

  4. דווקא יש לך כישרון כתיבה: התחלתי לקרוא ונשאבתי פנימה. ואם יש לך כוח לפרט, ואת מרגישה אחר כך שזה עזר לך – אז יש כאן רק יתרונות.
    אני סקרנית (את לא חייבת לענות): המטפלת יודעת שאת כותבת? אני הייתי מנחשת שהיא תחשוב שזה דווקא דבר חיובי.

    נקע הוא לא עונש על מעשים רעים, הוא סתם תאונה מכאיבה. ואוהו, בתור בוגרת של הרבה נקעים בקרסול – זה באמת כואב נורא, וגם אחרי שהכאב הראשוני הנורא מתפוגג תוך ימים אחדים, עוד נשאר שובל לא קצר של כאבים. האיש שלי נקע את רגלו לפני שנים אחדות (באופניים!), ובימים הראשונים גם הוא הסתובב בבית עם המקל של המגב, אחרת לא היה מסוגל להגיע לשום מקום (אני לא מגזימה). היות שהיו לו בעברו גם שברים, הוא אישר שזה כואב אפילו יותר משבר. כנראה מפני שזה לא מקובע לגמרי, אז כל תנועה זעירה גורמת לכוכבים לזרוח. ואני זוכרת את עצמי בצעירותי, מקפצת בבית על רגל אחת אחרי שנקעתי את השנייה 🙂

    מאוד הזדהיתי עם ההתחבטויות שלך בעניין תגובות בין תרופתיות. מכירה את הפחדים האלה מקריאת עלוני התרופות. מזל שהיום אפשר לשלוח מייל לרופא, ולקבל תשובה תוך ימים ספורים, זה חוסך זמן וחששות.

    נשמע שהכאב משתפר אצלך והנפיחות יורדת לאיטה, כך שיש תקווה שיסתדר בלי צורך בטיפולים נוספים. לפעמים ההרגשה היא המדד הכי יעיל.

    תרגישי טוב!

    אהבתי

    1. עדה יקרה, תודה רבה! 💚
      איזה קטע שיש כאן לא מעט בוגרות נקע מדופלמות. אז בעלך גם עלה על הסטארט-אפ המטורף הזה של המגב 🙂 (טוב, לא שיש אופציות אחרות בבית). גם אני לא הייתי מסוגלת בלעדיו.
      זה חלק מהעניין אצלי – לא רק שיש לי כוח לפרט, זו נטייה טבעית שלי, כך אני מתקשרת. צריכה ללמוד שלא תמיד חייבים לציין כל פרט ופרט וזה בסדר, זה לא פוגע ביעילות התקשורת ובכל מקרה זה לא חייב להיות מושלם. השאלה אינה אם לי יש כוח, אלא אם לאחרים יש כוח להכיל את רמת הפירוט שלי 🙂
      סיפרתי למטפלת שלי שיש לי בלוג, והיא שמחה לשמוע. מעניין למה השתמשת במילה "דווקא" – לי ברור שזה דבר חיובי, אבל ה"דווקא" רומז שיש אפשרות גם שלא. או שלא הבנתי נכון.
      תודה על העידוד! אכן הרגל ממש ממשיכה להשתפר מכל הבחינות, טפו טפו טפו.

      אהבתי

      1. האמת שרעיון המקל של המגב (פירקתי ממנו את המגב עצמו) היה שלי, בהתחלה האיש חשב שאני לא נורמלית, אבל השתכנע די מהר, בלית ברירה.

        כתבתי 'דווקא' כי נדמה היה לי שאת תוהה אם זה בסדר שאת כותבת כך ואחרת – ואילו אני מאמינה שהכתיבה היא דבר טוב, ושאפילו יכול להיות לה ערך מרפא. נראה שהפירוט מתאים ועוזר לך, וזה מה שחשוב (לפחות בכתיבה. תקשורת בע"פ היא אולי עניין אחר, שבו אולי צריך לשקול גם את מידת היעילות המיידית של המסר). חשוב שהכתיבה תהיה טובה בשבילך, אפילו אם לא תמיד היא תתאים לקוראים. אם לקוראים אין זמן או סבלנות, הם יכולים לחזור ביום אחר, או לדלג. הבלוג הוא הממלכה שלך, את קובעת 🙂

        אהבתי

        1. יפה שחשבת על הרעיון, חשיבה יצירתית 🙂 אני לא פירקתי את המגב, צלעתי איתו כמו שהוא, וזו הייתה חוויה מעניינת. אנקדוטה – המגב הקודם התפרק לנו, התלבטנו אם לזרוק אך בסוף שמרנו במרפסת השירות את המקל והמגב ליתר ביטחון, אם נצטרך משהו כזה. אז בשבוע שעבר השתמשתי במקל הזה בתור מקל הליכה כשיצאתי לקופ"ח 🙂

          תודה על ההסבר על ה"דווקא", עכשיו אני מבינה 🙂 זהו, בע"פ אני הרבה פעמים מתקשה להתמקד ולמצות את המסר וקצת מסתבכת, לכן יותר נוח לי לתקשר בכתב. תודה על כל מה שכתבת לי, זה עוזר לי 🙂

          אהבתי

  5. קודם כל – תרגישי טוב!!!
    קפיצה זריזה להתחלה: אני לא מרגישה שיש לך פירוט יותר או שאת חופרת או כל דבר אחר שתרצי להעליל על עצמך. היה לך כאן המון דברים לחלוק וחלקת אותם, וטוב שכך, ונהניתי לקרוא ולעבור אותך איתם.
    לגבי הנפילה – אני מתה מפחד מהמחשבה של ליפול במדרגות (כנראה תוצר של חיים עם אבא בעל נטייה ליפול) אז כשאני יורדת או עולה, אני מקפידה להתמקד רק בזה. לא מזיק שאני מאוד קלמזי ונתקעת בדברים כל הזמן. וכל זה לומר – זה קורה, במיוחד כשמנסים לעשות שני דברים בו זמנית. אני בטוחה שסטטיסטיקה על נפילה במדרגות מעידה שהן מנסות להרוג אותנו.
    מקווה שלמרות החששות וההמתנה עם הבדיקות, הקרסול מחלים כמו שצריך ולא יהיו פגיעות נוספות כתוצאה מזה. וממש מתמוגגת לשמוע על הידיד ונהג האוטובוס והנחמדה ששאלה אותך אם את בסדר וכל הסביבה הסימפטית.
    שבוע שעבר ירדתי מהאוטובוס באמצע שום מקום כי הרגשתי לא טוב ונשכבתי על הספסל לכמה דקות לפני שהתאוששתי והלכתי לחפש אוטובוס אחר, אז אני רק רוצה לומר שליבי לגמרי גמרי איתך.
    תרגישי טוב!!!

    אהבתי

    1. תודה רבה תיאו יקרה, את ממש חמודה, חיבוק כפול תשעת אלפים.🤗
      תודה על הפידבק בעניין פירוט-יתר/חפירה, שמחה שנהנית לקרוא ושאני "סתם מעלילה" על עצמי עלילות-שווא 😄
      מצטערת לשמוע על הנטייה של אבא שלך ליפול. באמת צריך להיזהר. הייתי ברגע אחד של חוסר תשומת לב, ובּוּם. אז עכשיו אני נזהרת שבעתיים. וגם באמת מתייחסת יותר בחשדנות למדרגות – משהו במבט הרצחני שלהן לא מעורר בי אמון… (עולה בי רעיון לסדרה מתח חדשה בנטפליקס…).
      הקרסול באמת ממשיך להשתפר ולהתאושש, נראה שהוא בכיוון הנכון, טפו טפו טפו…
      אויש, מצטערת לשמוע על ההרגשה הלא טובה שתקפה אותך באוטובוס, חוויה לא נעימה. ממש מבינה. אני פעם הקאתי את נשמתי באוטובוס… זה היה נורא, אבל באמת כולם היו נחמדים והתמודדו עם זה ממש יפה ובבגרות ובאדיבות והביעו דאגה ולא גועל, כל הכבוד להם. אולי יש תקווה לאנושות 🙂

      אהבתי

  6. קצת נבהלתי מהאזהרה בתחילת הפוסט, אז לקח לי כמה ימים עד שהרגשתי שאני מספיק פנויה לקרוא את כל זה, אבל מהרגע שהתחלתי לקרוא, הקריאה ממש זרמה ולא הרגשתי שיש לי פה איזו משימה קשה לצליחה 🙂
    שמתי לב בכתיבה שלך שלא רק קיבלת בהשלמה את כל זה, אלא שגם שמת לב לכל הנקודות החיוביות לכל אורך הדרך, לכל האנשים הטובים באמצע הדרך. זה לא מובן מאליו בכלל, ונראה לי שזה משהו שעוזר לך באופן כללי בחיים להתמודד עם חוויות.
    שמחה לשמוע שהרגל שלך ממשיכה להשתפר!

    אהבתי

    1. תודה מישהי יקרה. אכן עובדה ידועה היא שאני המשווקת הכי גרועה של עצמי. אם אי פעם אעמוד למשפט, בטח אעשה עבודה טובה יותר בעמדת התובעת 🤦‍♀️ 😆. אני באמת כל כך מזהירה אנשים ממני, שהם כבר מפנימים את המסר שהוא לאו דווקא נכון. אז שמחה שהאזהרה שלי התבררה כאזעקת-שווא, ושהיה לך את האומץ לקרוא 😁

      אהבתי

  7. תקשיבי, את באמת LOVEBLE! וצחקתי לכל אורך הפוסט- יש לך הומור משובח!
    גם אני התאהבתי בבחור הומו לאחרונה (נראה לי שאפילו כתבתי על זה בבלוג) ומה שהפתיע אותי זה שהבנזוג שלו הוא בדיוק הפוך ממנו ועולה לי לגמרי על העצבים (אולי עוד אכתוב עליו)

    רפואה שלמה ומהירה עם הרגל!

    אהבתי

    1. תודה 🙂 שמחתי להצחיק! 🤓
      איזה קטע שהיית בסיטואציה דומה, אז את בטח מבינה ללבי.
      הרבה פעמים בני זוג הם הפכים… לכי תביני… אשמח לקרוא על זה אם תכתבי.
      תודה על איחולי ההחלמה, אני מתקדמת לשם. זה משתפר מיום ליום.

      אהבתי

        1. קראתי, באמת עצוב וכואב 😦 איזו התנהגות לא נעימה מצדו… כבר עדיף לעשות שיחה כנה ולהגיד – אני לא יכול להמשיך את הקשר איתך כי כך וכך, או אפילו בלי להסביר למה, אבל לא להשאיר אותך תלויה באוויר ולמרוח אותך עם אדישות מצידו… אני כ"כ יכולה להרגיש את הכאב שלך ולהזדהות איתו. ואני יודעת שמתישהו שהוא יגיע הכאב בקשר הידידות הזה שלי. ואני מפחדת. כי ידעתי כאבים כאלו בעבר, של קשרים יפים וטובים שנגמרו בתחושת פגיעה. וזה כמו אגרוף חזק בבטן הרכה. אבל יהיה בסדר. תודה ששיתפת 🙂

          Liked by 1 person

          1. חברים שלמדתי איתם התפוגגו להם ולא ממש מדברים איתי היום וזה די מעליב כי גם אם פעם ב… נדבר ואני אזרוק "בוא נשב לצהריים" אז הם יעשו גוסטינג ויעלמו…

            ולרי תדעי, אולי אצלך זה יהיה אחרת. נשמע שלאותו ידיד יהיה הרבה מה להפסיד (הלוואי ולי הייתה חברה שיכולתי לצחוק יחד ולזרוק לאוויר בדיחות בקצב הדדי)

            Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s