תחושות משונות

אני מרגישה רע עם עצמי. ממש. קשה לי להסביר. נראה לי שאני ממש, אבל ממש, ביקורתית מדי כלפי עצמי, בצורה קיצונית וקשה. התחלתי לכתוב איזשהו פוסט לספר על כמה דברים, ובעיקר על דרמה פנימית שלי, ופתאום זה היה נראה לי פתטי, מביך, ילדותי, מפגר (אני יכולה להמשיך עם עוד שמות תואר לנצח) ולא קשור לשום דבר, בטח לא למציאות. פתאום זה נראה כזה non-issue שאין מה לכתוב עליו או להתעכב עליו, אבל שאני נתקעת עליו ומכבירה עליו יותר מדי מילים (בלשון העם – חופרת). הופכת non-issue ל-issue. ואלוהים במה אני מתעסקת, על מה אני מבזבזת את אנרגיית החשיבה ואת הזמן שלי, יכולתי לעשות דברים פרודוקטיביים במקום זה. פתאום זה היה נראה לי פשוט כמו סתם עוד התגלמות אחת מני רבות של המוח האובססיבי שלי, עוד נושא שיותר מדי מעסיק אותו, ולא משהו לגיטימי או מעניין או בעל משמעות בעולם האמיתי. אבל בהחלט משהו שאני צריכה לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי.

לפני כמה שנים גם כתבתי כאן על משהו דומה ובתגובות מישהי כתבה לי שזה נשמע כמו כתיבה בסגנון young adult, יעני טינאייג'רי, ספר לבני הנעורים, גיל ההתבגרות. זה היה לי קצת כמו סטירה לפרצוף – לא ידעתי שאני נשמעת כמו מתבגרת חופרת וחבל לי שזה כך. השיקוף שקיבלתי הראה לי איך אחרים רואים אותי – והבנתי שכשאני חושפת את עולמי הפנימי בפני אחרים, אני עלולה להביך את עצמי. שהעולם בחוץ עובד אחרת, וכנראה לא הייתי בבית הספר באותו יום שבו לימדו את החוקים (בטח הברזתי ונשארתי בבית כי היה לי קשה עם העולם ועם האינטראקציה החברתית, כפי שקרה הרבה פעמים).

אז בסוף רק כתבתי את ארבע המילים בפוסט הקודם.

22 תגובות בנושא ״תחושות משונות"

  1. אם זה מנחם אותך, אני כבר מזמן לא נער ובכל זאת כמות נכבדה של פוסטים שנכתבו נשארים בטיוטות. כי למחרת הם לעיתים נקראים לי "חופרים", "פתטיים", או במילא בקושי ייקראו, או יובנו… מה שתרצי.
    אבל הכתיבה עצמה משחררת ולכן לא נורא אם אחר כך לא תמיד משתפים.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה הבהיר, חיממת את לבי, ואתה חמוד 🙂
      חשוב לי להדגיש שלא כתבתי את הפוסט בשביל "לסחוט" אהבה/חיבה, פתאום זה נראה לי כאילו אני "אוי אוי אוי, קשה לי עם עצמי ועם העולם, תגידו שאני בסדר ושאתם אוהבים אותי כדי שאני ארגע" (והנה אני שוב ביקורתית כלפי עצמי).
      אגב, זה לא רק שמשהו יאיר אותי באור שלילי או שיחשבו עליי רעות – אני גם מאוד מתערערת ממה שאומרים לי וזה מעורר בי ספקות לגבי עצמי ואני חוששת שכל מה שאומרים עליי הוא נכון. אני נותנת יותר מדי חשיבות ומשקל למה שכל אחד אומר, והדימוי העצמי שלי מאוד רעוע מלכתחילה.

      אהבתי

  2. בשביל הדברים האלה יש את הבלוג, הרבה פעמים יש את הדאגה או הכעס על משהו שנראה לנו לא לגטימי לכעוס עליו.. אז מאד נוח שיש מקום כזה לכתוב ולעבד את המחשבות, בו לא שופטים אותנו. אם יש משהו ממש אישי שאת כותבת שפחות בא לך שמישהו חוץ מאלוהים או הפסיכולוג ידע.. אז פשוט תעשי טיוטא. שולחת לך אנרגיות טובות 🙂

    Liked by 2 אנשים

  3. היתה תקופה, אני ממש זוכר אותה, כשהכרתי משורר, אז צעיר, וספרתי לו ב"שו-שו" שכאשר אני קורא סיפור או שיר שלי אני ממש חוטף בחילה, עד כדי השמדה מלאה של הטקסטים. מאז המים לא מגיעים כמעט לים המוות ולמדתי לא לכתוב טיוטות ל"שמירה". אם זה לשמירה, מבחינתי זה לפח הזבל, מחיקה. אני בהחלט בעד תיקונים, שיפורים אבל ובגדול.. אני מונע על ידי גחמות – כך אני כותב האיקו, כך אני כותב גם את הבלוגים שלי.

    Liked by 1 person

    1. לגבי התגובה שקיבלת.
      אין מה לעשות, ברגע ששחררנו טקסט לעולם הוא טקסט עצמאי, בעל חיים משלו, ומתקיים בתודעת הקורא על פי רצון הקורא, אופיו וכו' עם זאת, אין אסון או שקר בנימוס אינטרנטי בסיסי, ובהבנה שכאשר קוראים טקסט שהוא חיבוטי נפש קשים, לא מגיבים בצורה כזו. אפשר לא להגיב [יש לי הסכמה עם מנהלת פורום שירה, שאם שיר לא מוצא חן בעיניי אני לא מגיב בכלל, וזה בגלל "הרעילות המפונטזת" של תגובותיי לשירים! ] או להגיב בקצרה ללא ביקורת אישית,\ ללא מתן שמות או אבחונים מיותרים.

      Liked by 1 person

      1. נכון, אתה צודק. גם בעניין הטקסט שלנו שברגע ששוחרר לעולם זוכה לפרשנות ולדעה של הקורא מנקודת מבטו שלו וגם בעניין הנימוס הבסיסי. כשאני מגיבה לאחרים, אני משתדלת להגיב בעדינות וברגישות. כי יש שם בנאדם בצד השני שחושף את צפונות לבו. זה לא אומר שלא אבטא דעה מנוגדת או מסתייגת במידת הצורך – אך אשתדל לא לנסח זאת בצורה פוגעת או אנטגוניסטית, אלא עניינית. וכמובן תמיד אפשר גם לא להגיב.
        ואוסיף עוד משהו – זה בסדר גם אם לא אוהבים אותנו או את מה שכתבנו. לא כולם אוהבים אותי ואת האישיות שלי, וזה לגמרי טבעי ולא אומר שום דבר עליי מלבד כך שאני אנושית. וזה לא צריך להרתיע אותי. ברור שיותר קל להגיד מאשר ליישם הלכה למעשה, יחד עם כל מיני משקעים מן העבר ורגישות גבוהה. אבל לפחות התקדמתי בהתייחסותי לכך לעומת פעם, כך לפחות נראה לי. אני קצת יותר עמידה וחסינה, יחסית…

        Liked by 1 person

    2. מעניין מי אותו משורר שהכרת 🙂
      כמה עצוב שהרגשת כאלו סלידה וגועל מיצירותיך, חשבת מדוע זה קורה? מעניין. ואני דווקא הייתי שמחה מאוד לקרוא מיצירותיך.
      לי יש המון, אבל המון, טיוטות של שירים שלי, שורות שצצו במוחי והסתדרו להן והייתי חייבת לכתוב, אך לא המשכתי ועיבדתי אותן לכדי שיר כי זה פשוט לא התגבש בי. אבל חשוב לי לשמור אותן. אם כי יותר מדי טיוטות זה גם לא טוב – זה הטפל שמכסה על העיקר. וכנראה הטפל מושל בי… אני עצמי במצב טיוטא גולמי מתמשך, אולי תמיד אהיה…
      וגם אני נורא ביקורתית כלפי שירים שלי. חוששת שהם חסרי כל ערך בעולם שמחוץ למוחי, מחוץ לחוויה הפנימית הסובייקטיבית שלי.

      Liked by 1 person

  4. הצלחת בארבע מילים לתאר עולם ומלואו, אבל זה לא צריך למנוע ממך לכתוב (או לחפור, כדבריך) .
    אם אינך חשה בנוח לפרסם דחי ביום יומיים את הפרסום ולאחר קריאה כשאינך שקועה במיץ של התחושות הקשות, תחליטי אם זה עדיין רלוונטי ותחליטי אן לשחרר.
    אני, כפי ששמת לב, לא משתפת. תמיד חושבת את מי זה מעניין? בעוד שאצל אחרים אני קוראת בעניין רב את דבריהם.
    חיבוק ענק יקירתי.

    Liked by 1 person

    1. תודה רחל יקרה, צודקת, בקריאה נוספת אחרי כמה ימים זה אחרת, פחות מלודרמטי 🙂
      ותודה על האור הירוק לחפור כאוות נפשי 🙂 אני כבר רצה להביא את האת מהמחסן 🙂 עם יכולות החפירה שלי אני יכולה להכין מקלט אטומי תת-קרקעי תוך כמה שעות בלבד.
      בעולם בחוץ אני כבר פחות משתפת אנשים לעומת פעם. באמת מרגישה יותר בנוח להקשיב לאחרים מאשר לייגע אותם בעולמי הפנימי. כאן אני מרשה לעצמי "להשתולל" 🙂
      אותי את מעניינת, ואם תשתפי אקשיב ברוב קשב ועניין.
      חיבוק ענק בחזרה

      אהבתי

  5. רק עכשיו ראיתי את הפוסט הקודם, כנראה פספסתי אותו איכשהו.

    אם זה מעסיק את מחשבותייך, ברור שבשבילך זה issue, וברור שזה לגמרי לגיטימי. השאלה כמה מזה לשתף היא לא פשוטה, ואני די בטוחה שרוב הבלוגרים מתחבטים בה לא מעט, ומנסים פעם כך ופעם אחרת. ההצעה לשמור בטיוטה נראית לי טובה. לעיתים קרובות אני מחליטה זמן קצר אחרי הכתיבה שאני לא חייבת לשתף את הטיוטה, כי 'כבר אמרתי את מה שיש לי להגיד', או משום שאין לי חשק לדון על זה בתגובות. וזו באמת בעיה כשמישהו מגיב בתגובה לא נדיבה, אבל זה קורה לפעמים, ולא ניתן למניעה. צריך לקחת תגובות כאלה עם קמצוץ של מלח.

    בגדול אני חושבת שכדאי לעבוד על העניין הזה, ולהתרגל בהדרגה לזה שאת בין כך ובין כך לא יכולה לשלוט על מה שכולם יחשבו עלייך, ושאולי – אולי – מה שהם יחשבו גם לא כל כך גורלי. אני מודה שלא תמיד ראיתי את זה כך, אבל עם הגיל והניסיון התחלתי להבין למה הוריי התכוונו כששיננו לי חזור ושנן: 'זה לא כל כך חשוב מה כולם יגידו'.

    ושולחת חיבוק וירטואלי:)

    Liked by 1 person

    1. עדה יקרה, תודה רבה על הדברים החכמים והמחזקים. מעריכה מאוד את תגובתך ואת השיתוף בחוויה האישית שלך בעניינים שכאלו. זו גישה מאוד בריאה ועניינית. אכן אני עובדת על הדברים האלו, ואמשיך לעבוד… ואני מפנימה את המסרים שלך ושל הורייך 🙂
      חיבוק בחזרה!

      אהבתי

  6. תגובה של מישהו/י לא אמורה להשתיק אותך, להרגשתי. זה הבלוג שלך ולכן התכנים והסגנון והכל הם לגמרי שלך ולדעתי את יכולה לפרוק כאן חופשי בלי קשר לאיך שיראו אותך או איך שיגיבו. אבל אני מבינה את הרגישות שלך ולכן אחרה אחזיק אחר המגיבים שלפני: אוהבים אותך, מפרגנים לך, מוכנים לקרוא כל מה שאת כותבת גם אם זו חפירה. הרגישי חופשיה. 🙂 חיבוק

    Liked by 1 person

    1. אמפי יקרה, את צודקת. ואם אנסח זאת במילים אחרות, הרבה פחות מנומסות ממילותייך 🙂 – אני פשוט צריכה לשים כ-זה שטרונגול ענק על מה שאחרים אולי חושבים עליי. סתם… אני פשוט מנסה לדרבן את עצמי במוטיבציה מיליטנטית 🙂
      אבל כן, בטח לא צריך להתעסק בזה כל כך הרבה. זה היה ממש מקל עליי אם הייתי מתעסקת יותר במה שמעניין אותי ובמה שאני רוצה מאשר במה שאחרים חושבים. אבל נראה לי שחלק מהעניין הוא שיש לי "עצמי" קצת מעוך וריק שכזה, ויש בי תלות רגשית גבוהה בסביבה. אוהבים אותי, אז אני בסדר והכול בסדר והחיים מרגשים ויפים. שונאים אותי או נרתעים ממני, אז אני כלום וקקה בריבוע והחיים חסרי משמעות. בהחלט לא מתכון לחיים מאושרים ומאוזנים 🙂
      תודה כתמיד על המילים החמות. כמו שכתבתי לבהיר כאן למעלה – לא התכוונתי "לסחוט" אהבה או מחמאות, באמת. פשוט שיתפתי במצוקה. אבל אם את כבר בשוונג, אין בי שום התנגדות שתמשיכי 🙂 סתאאאם…
      חיבוק מצ'קמק בחזרה. אני כבר מכירה אותך מספיק בשביל לדעת שתוכלי לעמוד בחיבוק כזה.

      Liked by 1 person

  7. מוסיפה שבעיני דווקא הפרסום של פוסט אישי, למרות כל החששות שהזכרת מראה על אומץ ולא על חולשה, ואני חושבת שקהילת המגיבים שגיבשת סביבך תמיד שמחה לקרוא את מה שאת כותבת, יש בכך כנות ואותנטיות שלא כולם מסוגלים לה. מעולם לא חשבתי שהסגנון שלך טינאייג’רי, יש בכתיבה שלך עומק והתבוננות פנימית שלטינאיג’רים יקח בטח כמה שנים טובות להגיע אליהם:). בקיצור – תמשיכי 🙂

    Liked by 1 person

    1. תודה פרי העץ יקרה, מעריכה את מילותייך החמות והמחזקות, חיבוק. אולי באמת אפרסם את הפוסט, ואינעל העולם 🙂 גם כך מן הסתם אני מגזימה בביקורת העצמית, ובכלל בחשיבות שאני מייחסת לכל זה… 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s