עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?

ביום חמישי הייתי בעיר הגדולה לרגל בדיקה של איזה כיוון לימודים כלשהו. היה נחמד. לא יודעת אם זה מתאים לי, אבל בינתיים נראה לי שאלך על זה כי אם לא אנסה לא אדע, ותמיד אפשר להפסיק אחרי חודש-חודשיים-שלושה. זה משהו יותר לנשמה, פחות "פרקטי" או "אופרטיבי", אבל יש גם אפשרויות להיעזר בזה לתעסוקה לאחר מכן. מסוג הדברים שיכולים לקחת לכל מיני כיוונים ולעזור ביצירת קשרים מקצועיים, אבל זה לא מובטח. וחוצמזה עבדתי רצוף מאז האוניברסיטה כמזכירה (עד לפני שנה), ורוב השנים בתפקיד מאוד תובעני ואינטנסיבי. התמדתי, השקעתי את הנשמה בעבודה, במאמצים גדולים, למרות הקשיים האישיים שלי. בסך הכול יש בי גם הרבה מעשיות לצד הקושי עם המציאות. מין שילוב שכזה.

כמובן שעבודה כמזכירה לא הייתה משאת נפשי או מימוש עצמי אולטימטיבי, אבל כמו כולנו, מה לעשות, הייתי צריכה להתפרנס, ולא היה לי אז כיוון אחר, וכל כיוון אחר הלחיץ אותי והרגשתי שלא אהיה מספיק טובה עבורו, שלא אעמוד בזה. ובכל עבודה מצאתי גם את היתרונות ולמדתי הרבה דברים, מיומנויות חדשות וכו'. וזה באמת בסדר גמור לעבוד כמזכירה – תלוי באיזה מקום ועם אלו אנשים. אני עבדתי במקומות ברמה גבוהה והיה גם תוכן מעניין בעבודה, לצד המטלות האדמיניסטרטיביות הרגילות.

אז עכשיו נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת פסק זמן ללימודים האלו לנשמה, בתחום שמעניין אותי אם כי אני נורא חסרת ביטחון בו. יכול להיות שאגלה שאני לא מתאימה לזה, או לא מספיק טובה. מצד שני, אני גם לא בטוחה שהרמה של המקום מספיק גבוהה בשבילי ושמה שמקבלים שם בכלל רלוונטי לי ויעניק לי משהו משמעותי. אולי זה מיועד לצעירים ממני, ואני כבר במקום אחר. רוב התלמידים שם צעירים, בני עשרים פלוס וכאלה, אבל לפעמים יש פה ושם גם מבוגרים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אולי גם יותר. אבל כאמור – תמיד אפשר להפסיק. יש בהתחלה חודש ניסיון שבו שני הצדדים בודקים אם זה מתאים. וגם – אני מקבלת סיוע במימון הלימודים, שזו בכלל הזדמנות שאולי חבל לא לנצל. אז יאללה, ננסה, מה כבר יקרה? כנראה אין לי מה להפסיד. תמיד אני יכולה לחפש אחרי זה עבודה. או אפילו לעבוד תוך כדי – אם כי זה יהיה בטח אינטנסיבי מדי.

אז כן, צריכה להחליט. קבלת החלטות – אחת מנקודות התורפה שלי. אבל אחליט גם אחליט כמו גדולה!

בדרכי ממקום הלימודים הזה לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי ברחוב שבו גר אחד מחברי החבורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. בניגוד לחוסר הביטחון שלי ולתחושת אי-הנעימות שלי "לכפות" עצמי על אנשים – יצרתי איתו קשר והצעתי לו ספונטנית להיפגש. בכוונה יצאתי מאזור הנוחות. הוא שמח. באתי אליו הביתה וישבנו שעות ודיברנו. הוא כזה חמוד ואני כ"כ אוהבת אותו (לא לדאוג, הוא הומו). הנה עוד נקודת תורפה שלי, כמו שכבר ציינתי כאן בעבר (נראה לי) – אני יותר מדי אוהבת, וצריכה להרגיע את זה. זו המטרה שלי עכשיו: חייבת לא לקחת קשרים חברתיים "קשה" מדי, לקחת בפרופורציות, בלי דרמות רגשיות סוערות. לכן צריכה להיפגש יותר עם אנשים, שאתרגל, שזה לא יהיה נדיר כל כך, ואז זה לא יהיה עד כדי כך ביג דיל בשבילי. קבעתי למחר עם חברה אחת בצהריים ואז בערב עם שתי חברות אחרות. יש עוד אנשים שאני אמורה לקבוע איתם.

לידיד הזה מהחבורה יש בבית תוכי קטן. ידעתי את זה ובכל זאת הלכתי אליו, למרות החרדה שלי מלהתקרב לחיות, שלא יגעו בי, בגלל חשש מלכלוך וממחלות ולא יודעת מה. זה חלק מהאו.סי.די שלי. הידיד יודע שיש לי כל מיני רגישויות ושאל אותי בהתחלה מה אני מעדיפה, לעלות אליו או שהוא יירד אליי ונשב לנו איפשהו בחוץ. אמר שהתוכי לא מוכן להיכנס לכלוב. בכל זאת עליתי אליו. התוכי עמד לו בצד, ואז אחרי כמה דקות התעופף לכיווני ונחת לי על הכתף והשיער. נבהלתי והרגשתי חרדה וביקשתי מהידיד שייקח אותו. הידיד סגר אותו בחדר אחר. זה היה נורא מצחיק. ואני נורא גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בחיה, או נותנת לחיה לגעת בי, מאז התפרצות האו.סי.די. משהו כמו 19 או 20 שנה. אמנם הוא כנראה רק נגע בשיער שלי ובחולצה, אבל עדיין, זו התקדמות ענקית. אני בד"כ נמנעת מלבקר אנשים עם חיות בבית. זה נתן לי תחושת מסוגלות, ועכשיו אני מרגישה שאני אפילו רוצה ללכת לחברה שיש לה חתול או כלב בבית, וללטף את החיה…(וכמובן מיד לנקות ידיים אחרי זה…). זאת התקדמות רצינית… פעם כ"כ אהבתי כלבים וחתולים…

אתמול היה מפגש משפחתי אצל ההורים. חגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת. והיה ממש כיף! אני מרגישה שמשהו בי השתנה, ביחס למשפחה ובכלל. הדינמיקה הייתה אחרת, טובה יותר. לא הייתי עלה נידף. גם נפגשתי עם אחותי הגדולה אחרי שנמנעתי ממפגשים איתה כבר בערך שנה, והיה ממש נחמד ונעים וקליל. לאחותי הגדולה 3 ילדים (בת בכורה ושני בנים). יש להם בעיות התנהגותיות/רגשיות שונות, אבל זה השתפר אצל הגדולים. הגדולה (בת 10) ממש השתפרה והתבגרה. היא נבונה, חדת אבחנה ומוכשרת. שיחקנו יחד – אני, היא, אחותי הקטנה, אמא שלי ובן-זוגי (בזמן שאחותי הגדולה לקחה את שני הילדים האחרים למשחקייה). אחותי הקטנה נהדרת בהפעלות, נתנה לנו כל מיני משימות – ציירנו לפי נושאים, עשינו חידונים בפנטומימה, הצגנו סצנות מסרטים שצריך היה לזהות, ועוד. היה ממש כיף. אחותי הקטנה אפילו הצליחה לנתק את בן-זוגי מהסמרטפון ולגרור אותו לחגיגה 🙂 והוא נהנה 🙂 והאחיינית שלי הפתיעה אותי בידע התרבותי הנרחב שלה, יחסית לבת 10.

אגב, גם אכלנו בצהריים במסעדה (אני, בן-זוגי, אחותי הקטנה, אחותי הגדולה והאחיינים). הייתי עם מסכה, והורדתי אותה כשאכלנו. היה בסדר. אווירה נעימה. מקום נעים. בדקו תו ירוק. לא היו הרבה אנשים, ממש כמעט ריק, מה שעזר לי להרגיש יותר בנוח. לקראת הסוף התחיל להתמלא, וגם ילדים קטנים וכו', ואז כבר פרשנו. וגם האחיינים היו הרבה יותר שקטים מבעבר. בעבר היה נורא קשה להיות איתם במסעדה. צרחות, ריבים, בלגן. הבנתי שהם מקבלים ריטלין… אז אולי זה בגלל זה?… שני הגדולים גם הולכים לטיפול רגשי, ואולי זה גם עוזר… לא יודעת…

החבורה אכן נסעה לירושלים, והם שלחו תמונות שלהם מבלים. בדיעבד מתברר שרוב המקומות היו סגורים בשל השבת, אז מרחו את הזמן עד שאיזו מסעדה נפתחה. ולא היה להם כוח ללכת הרבה לטייל בנקודות עניין (יש שם גם שתיים עם בעיות בריאותיות פיזיות שמקשות על הליכה). אז לא נשמע שהפסדתי משהו מיוחד. אמרתי להם שאצטרף אליהם בפעם הבאה.

הייתי באופוריה מהמפגש המשפחתי המוצלח, ומכך שאני יכולה ליהנות מהמשפחה. הייתי גם באופוריה מהמפגש עם הידיד בביתו. אבל עכשיו יש גם פחד שתבוא נפילה מגן עדן לקרקע המציאות, כפי שקורה פעמים רבות… כשאבין שאני סתם מתלהבת ושבעצם שום דבר מיוחד לא קרה… או כשאקבל פחות תשומת לב מהחבורה… כשארגיש שבעצם לא מתעניינים בי… ושאולי אני מעיקה עליהם…
אולי פישלתי במפגש עם הידיד וחפרתי לו ועכשיו הוא מסתייג מהקשר איתי… במפגש הוא התלהב ואמר שחבל שאני לא גרה לידו ואז היינו נפגשים יותר… ואמר שעוד ניפגש ונצא למקומות… אולי אני בכלל קצת מאוהבת וצריכה מהר לכבות את השרפה המפגרת הזאת כי זה ממש לא לעניין…

אחחח, החיים.

21 תגובות בנושא ״עדכונים, התלבטויות, כיוונים, התקדמויות. ואולי בעצם שום דבר?"

  1. החיים הם החיים.
    צריך לחיות אותם, זהו.
    אני משוכנע שאם תצרי קשר עם הידיד, הוא מאוד ישמח, ויתכן שאף תתחילי לצאת קצת בערבים. כל ההכללות והסטריאוטיפים מראים, חבר הומו הוא חבר אמיתי, אז מה אכפת לך?! והתוכי, ראית..
    לגבי המשפחה איזה יופי, ולגבי נפילה .. כמאני-דפרסיבי אני יכול לומר לך, שאין מה לעשות כנגד זה. זה בכלל לא קשור למציאות, זה קשור ל"מחלה" הזו, ועלינו לשלוט בה בכל הכוח.

    Liked by 1 person

    1. תודה אריק יקר 🌷
      יש קטע כזה – הייתי שמחה שלא רק אני אזום ואצור קשר ואציע להיפגש, אלא גם הצד השני, גם הידיד וכל שאר החברות. זה יגרום לי להרגיש יותר הדדיות ויותר בנוח ויותר ביטחון ויותר רצויה. אבל מניחה שפשוט לכל אחד האישיוז שלו וגם לפעמים חושבים שאני לא יכולה. אני גם גרה בעיר אחרת (אם כי סמוכה) אז אולי גם בגלל זה חושבים שפחות נוח לי (למרות שיש לי תחבורה יחסית נוחה עד יחסית מאוחר).
      מצטערת לשמוע על המאניה דיפרסיה. תודה על השיתוף. מכירה אנשים עם "המחלה" הזאת. לא פשוט, בלשון המעטה. כל הכבוד לך על ההתמודדות. אני איתך.

      אהבתי

      1. גם אני מאלה שלא יוזמים כלום. לא עם הילדים ולא עם החברים. אתמול קבלתי הודעה מהחבר הכי טוב שלי – "אתה זוכר אותי?" אני מניח שאני מניח את היסודות לזקנה בודדת וארוכה, אלא אם כן אזכה ובת זוגי תחיה, ואמות לפניה.

        אהבתי

        1. הסטטיסטיקה לטובתך – אומרים שנשים חיות יותר זמן מגברים…
          אבל ברצינות – מקווה שהתחזית הקודרת שלך לא תתממש, ושתשמור על יותר קשרים. כמובן רק אם זה יתאים לך. ולפחות יש כאן את קהילת הבלוגים, ובכלל אפשרויות התקשורת דרך האינטרנט…
          אנחנו כאן איתך…

          Liked by 1 person

  2. באמת נראה שמשהו בך השתנה כמו שכתבת – איזה צעדים ענקיים את מתארת כאן!
    ביחס לתוכי, למפגש המשפחתי שנשמע מענג ממש, לידיד, למסעדה, ובכלל. את נשמעת בתקופה של זרימה, ותמשיכי במומנטום הזה. מקסימום תבוא קצת נפילה – לזה את כבר רגילה, אבל השיאים מפתיעים כל פעם מחדש וזה מה שטוב.
    וגם לגבי הלימודים, לכי על זה, זאת נשמעת חוויה שיכולה לתרום לך הרבה.

    Liked by 1 person

  3. פוסט מרנין, כיף לקרוא על השינויים שאת עוברת ומתגברת על המכשולים שהצבת לעצמך במודע או שלא.
    גם אם תהיה נפילה (ואני מקווה שלא) תמיד יישאר הזיכרון הנחמד שימריץ אותך לנסות שוב, לחוות ליהנות מהדברים הקטנים המזדמנים בחיינו.
    מזל טוב לאחותך (גם אני "חגגתי" אתמול יום הולדת) ובהצלחה בלימודים.

    Liked by 1 person

  4. ממש, אבל ממש, לא שום דבר. כל מה שאת מספרת כאן הוא עצום. מישהי כתבה כאן שאת זורמת עם החיים (או ניסוח דומה) וזה ממש נשמע ככה. את יוצאת מתוך הקונכיה המגוננת ומעזה ליהנות ולפרוץ גבולות ואת מעזה לחוש את ההישג ואת ההנאה שבדברים הקטנים (לכאורה) כמו מפגש משפחתי או חברתי. את מעזה להתמודד עם דברים שמפחידים אותך הרבה שנים, ואת יודעת שלפעמים אחרי אופוריה כזאת באה נפילה, אבל נדמה לי שאת יודעת שהנפילה היא חלק מהחיים, והיא לא סופית. כי אחר כך ייתכן עוד מפגש טוב ועוד חוויה חדשה ועוד הנאה. וזה בסדר. זה בסדר ליפול כי כאשר את לוקחת צעד ונופלת את כבר צעד אחד קדימה. ואת יודעת שתוכלי לקום ולקחת עוד צעד. ממש ממש שמחה ומתרגשת בשבילך, ושמחה על הלימודים האלה. שמחה שמשהו בך השתחרר ביחס מול המשפחה שלך. זה רק מוכיח שאנשים הם כמו שהם, אבל אנחנו יכולים לעבוד על התגובה שלנו אליהם, וזה ממש משנה את התמונה. המשיכי כך. חיבוק גדול.

    Liked by 1 person

  5. בטח שכדאי לנסות ללמוד משהו חדש שמושך את ליבך. וכמה טוב שאת מנסה ועושה דברים שמשמחים אותך. הם לא צריכים להיות הצלחה אדירה: מספיק שהם גרמו לך נחת, ויהיו גם נוספים. לאט לאט.

    Liked by 1 person

  6. מאוד מתחשק לי לעודד אותך שתלכי על הכיוון החדש, שתקחי פסק זמן ותנסי להגיע ליעד חדש שיקרב אותך למימוש עצמי ובעצם, לא רק לך אני אומרת את המילים הללו אלא גם לעצמי.
    לפעמים יש חששות אבל אני מקווה שתלכי על זה בכל הכח כדי שלפחות תדעי שניסית.

    בהצלחה!

    Liked by 1 person

    1. תודה רבה גהה יקרה, אני מאמצת את המסר 🙂 ואכן כנראה הולכת על זה, לפחות לנסות, גם אם בסופו של דבר לא ייצא מזה משהו או שאגלה שזה לא מתאים. מצטרפת למילים שלך לעצמך 🙂 כמובן שזו החלטה לא פשוטה ולא מתאימה לכל אחד ולכל סיטואציה, במיוחד כשצריכים לעזוב עבודה/מסגרת/מקצוע כלשהם בשביל זה או כשהכיוון החדש דורש השקעה כספית ניכרת. לי יש כרגע במקרה את ההזדמנות הזאת – אני גם לא עובדת כך שלא צריכה לעזוב עבודה בשביל זה, ואני גם אמורה לקבל סיוע במימון הלימודים, אז אין כאן יותר מדי מה "להפסיד", חוץ מאולי זמן, אם אגלה שהכיוון לא מתאים לי ו/או לא עוזר לי להשתלב בשוק העבודה, ואז להתחיל שוב לחפש עבודה כמזכירה אחרי תקופה עוד יותר ארוכה שלא עבדתי…
      נחיה ונראה 🙂

      אהבתי

  7. תודה רבה 🙂 אני מסכימה 🙂
    נראה לי שזה לא בדיוק להיות סטודנטית כי זה לימודים לא בדיוק פורמאליים, אלא מסגרת קצת אחרת… אבל עדיין כמובן זו חוויית לימודים, והיכרויות חדשות… כן, אני כנראה הולכת על זה… 🙂

    אהבתי

      1. איזה מעניין ללמוד הדרכת טיולים 🙂 ובאמת מקצוע פרקטי של ממש (חוץ מבתקופה הקורונה :-().
        מה שאלך ללמוד הוא פחות פרקטי ולאו דווקא מוביל למשהו אופרטיבי… אבל אולי, מי יודע… בכל מקרה זה יכול לתת לי כל מיני מיומנויות ומסגרת מיטיבה… בטח אכתוב כאן על זה עוד בהמשך ואפרט יותר…

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s