אני והחבר'ה

לאחרונה מצאתי עצמי חלק מחבורה שהתגבשה לה. קבוצה של קשרים חברתיים חדשים ‏עם אנשים מקסימים ורגישים. היכרות טרייה של החודשים האחרונים שעוררה בי הרבה ‏רגשות חזקים ועמוקים. זה תהליך מתמשך של בניית אמון והתקרבות עם הזמן. אצלי ‏התהליך מלוּוה בקשיים האדירים שלי בתחום החברתי. הרבה רגשי נחיתות, דימוי עצמי ‏נמוך, חוסר ביטחון, משקעים מן העבר שמקרינים על ההווה, חששות (למשל הפחד שמסיבה כלשהי אגרום לאנשים להתרחק ממני, ‏שמשהו בי יגרום להם להירתע ולהתרחק, שאפגע במישהו מבלי להתכוון וכך אהרוס את ‏הקשר, שזה הכול אשליה שתתפוגג, שבעצם הם לא מעוניינים בקרבתי ורק נמצאים איתי ‏מתוך נימוס, שחושבים שאני מוזרה, שצוחקים עליי ושבעצם אני בדיחה מגוחכת, וכהנה ‏מטעמים בחסות מוחי הקודח), ועוד. ‏

קיבלתי מהאנשים הללו רק חיזוקים ואהבה ואישורים, וזו הייתה עבורי חוויה מתקנת ‏ומחזקת, אם כי גם מאוד לא פשוטה ומורכבת גם מאתגרים ומאכזבות ומספקות. כי ככה זה ‏קשרים חברתיים, זה לא שחור ולבן, וצריך לדעת להכיל ולקבל את מלוא הספקטרום של ‏דינמיקת הקשר בלי חשיבה קטסטרופלית. לא לייחס משמעות-יתר או משמעות הרת גורל ‏לכל ניואנס במה שאנשים אומרים ועושים, וגם להבין שלא כל דבר קשור אליי. ושאני משליכה ‏הרבה על האחרים מתוך עולמי הפנימי. מייחסת להם כוונות, דעות, מחשבות ורגשות ‏שנובעים בעיקר מהחששות המוגזמים שלי. אמנם לא תמיד הכול פרי דמיוני, יש ניואנסים ‏שאני קולטת, ולא תמיד כולם יאהבו אותנו או ירצו בחברתנו, וזה בסדר – צריך לדעת לקבל ‏גם את זה ולהבין שזה טבעי ולא אומר משהו פסקני עליי. ולקחת אנשים בערבון מוגבל. לא ‏לקחת אותם "קשה" מדי. אני יותר מדי מתרגשת מאנשים. ויש לי נטייה לעשות להם רומנטיזציה ואידאליזציה, ובכלל ‏למציאות.‏

פתאום נהייתי ממש מודעת לתלות הרגשית החזקה שלי באנשים אחרים ובתגובות שלהם. ‏ידעתי את זה קודם כמובן, אבל קצת אחרת. עד כה התמקדתי יותר בקשיים ובהימנעות שלי. ‏לאחרונה פתאום היכתה בי ההכרה, ראיתי פתאום בבהירות חדה ומכאיבה גם את הפן הזה ‏‏– לא רק שקשה לי ושיש לי חוסר ביטחון וכו' ושאני מרגישה אי-נוחות ונמנעת, אלא שחלק ‏מהסיבה הוא שאני יותר מדי מושפעת ותלויה רגשית. והבנתי עד כמה אני זקוקה (שלא ‏לצורך) לאישורים מבחוץ (כמו שוודאי שמתם לב כאן בבלוג). וכמה חסכים וריקנות יש בי… ‏וצורך אדיר באהבה שלא יודע שובע… כי הוואקום שואב ושואב ושואב… קיבלתי המון אהבה ‏וזה חירפן לי את המערכת… טלטל לי את הצורה… צ'יקמק לי את הלב… טימטם את חושיי…. ‏הזמין לי כרטיס לכיוון אחד ללה-לה-לנד… זרק אותי לבור ללא תחתית… כיפכף לי את ‏הסינפסות… טוב, מניחה שהבנתם.‏

ולא רק ראיתי והבנתי את זה, אלא גם חוויתי את זה במלוא העוצמה. וראיתי את הדינמיקה ‏הזו גם כצופה מהצד, קצת יותר באובייקטיביות מאשר בעבר. הבנתי עד כמה זה משפיע עליי ‏ומעצב את האינטראקציה שלי עם אחרים, ושאצל הרבה אנשים זה לגמרי אחרת, ושאפשר ‏אחרת. שאני לא באמת חייבת את כל האישורים האלו. שאני בעצם יכולה להחליט שאני ‏באמת בסדר ושוות ערך לאחרים מבחינת הלגיטימציה להתחבר, לאהוב, להיות חלק. כמובן ‏זה דבר אחד להבין את זה רציונלית ודבר אחר ממש להרגיש את זה. עבדתי על כל זה הרבה ‏בחודשים האחרונים, וחל שיפור מסוים.‏

אבל המשקעים הם עמוקים ומושרשים היטב, ושוב מצאתי את עצמי באותה הסיטואציה ‏כמו בעבר, עם אותם קשיים חברתיים ואותן התחושות. וזה ממש עצוב לי וקשה לי. אישה בת ‏‏43 (וחצי!), רבאקקק, מה נסגר? עוד רגע את בת 90 (אם ירצה השם), מתי כבר תחיי, אינעל ‏חמוקייך המפתים?‏

נפגשנו לפני כשבועיים למפגש חברתי קליל, ובסופו של דבר היה כיף, אבל הרגשתי ממש ‏מוזר. דווקא באתי בגישה חיובית. אבל כשנפגשנו פתאום הרגשתי נבדלת מהן. ממש ראיתי ‏איך הן מדברות זו עם זו בהתלהבות, מסתכלות זו בעיני זו, ובקושי מסתכלות עליי או פונות ‏אליי. לא הבנתי מה קורה. איך הדינמיקה הזו כבר התחילה, מהרגע הראשון. מה אני ‏מפספסת. ואולי לא הייתי צריכה לבוא. מישהי שאמרה לי בעבר שהיא אוהבת אותי וחפצה ‏בקרבתי התלהבה לראות שתיים אחרות שהגעתי איתן למקום המפגש, ושאלה אותן שאלות ‏בתשומת לב והסתכלה להן בעיניים. ובכלל לא הסתכלה עליי. הרגשתי שהקשר ביניהן זורם ‏ושאני בצד, שונה. לא שייכת. עומדת בצד אבודה. שאולי בעצם אני לא באמת חלק מהחבורה ‏ושמשהו בי לא מאפשר להן להתחבר אליי כמו שהן מתחברות אחת לשנייה. הרגשתי פתאום ‏כבדוּת ואכזבה, והשנאה העצמית החלה לצבור תאוצה. פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם. ‏היא חיבקה אותן ואז פנתה אליי בשאלה רטורית – משהו כמו "את בטח מעדיפה לא ‏להתחבק", כי היא מודעת לקושי שלי עם זה. והיה לי חבל שככה רואים אותי, ושהידיעה שיש ‏לי או.סי.די אולי גורמת לאחרים להתרחק ממני פיזית. הרי אני רוצה לחבק את כולן ואני כל כך ‏אוהבת אותן, והתחבקנו הרבה בחודשים האחרונים. אמנם בתחילת ההיכרות נמנעתי ‏ממגע, אבל אח"כ נמסתי והייתי כולי חיבוקים ומגע. וחבל לי שכנראה לא מבינים שאני לא ‏תמיד ככה. כי כבר שנים רבות שאני ששה לחבק ולגעת (בתחילת התפרצות האו.סי.די – לפני ‏כ-19 שנה – נמנעתי, אבל עם השנים זה נרגע). עכשיו זה בעיקר בגלל הקורונה, והרי ‏המומחים בעצמם מזהירים מחיבוקים בעת הזאת, כשהקורונה משתוללת שוב, אז נראה לי ‏שעדיף להיזהר, ‏better safe than sorry‏. כשנמנעתי בתחילת ההיכרות זה היה כשנתוני ‏התחלואה עדיין היו גבוהים. וכשמצב הקורונה נרגע, הרגשתי יותר בנוח להתקרב פיזית למי ‏שהתקרבתי אליו רגשית, ולא הפסקתי לחבק… ממש זונת חיבוקים נהייתי… טוב, אולי ‏האו.סי.די גורם לי להיזהר יותר מאחרים, אבל בצדק! כאילו, קורונה, ‏hello‏!‏ והרבה אנשים לא ‏נזהרים מספיק, וכך התחלואה מאמירה.‏

הנה אני מתגוננת ומצטדקת כמו תמיד. תמיד מרגישה לא בסדר.‏

ובכלל הרגשתי אי-נוחות עם הישיבה בתוך מסעדה ללא מסכה בכלל (פועלים לפי התו ‏הירוק), ועוד כמה דברים הפריעו לי. למשל שמש שחדרה מבעד לדלתות הזכוכית וסנוורה ‏ונחה על עורי הלבנבן והנשרף בקלות (אני מאוד נזהרת מהשמש), מה גם שהייתי עם גופייה ‏‏(כשאני בחוץ בשמש אני מסתובבת עם עליונית וכובע). בהתחלה ישבתי במצב שוקיסטי ולא ‏אמרתי כלום כי פחדתי להיראות חרדתית ומוטרדת בצורה מוגזמת, מה גם שהרגשתי כמו ‏חייזרית, אבל אח"כ ראיתי שחלק אחר של המסעדה ריק ומוצל ונעים יותר והצעתי לעבור ‏ואכן עברנו וגם לאחרים היה יותר נוח, ושמחתי שהצלחתי להיות אסרטיבית, גם אם זה לקח ‏לי קצת זמן. בהמשך הגיעה קצת שמש גם לחלק ההוא ונחה על הזרועות שלי באזור העליון ‏שרגיש יותר לשמש. ואז שוב נתקעתי, קפאתי (חבל שלא תרתי-משמע :-)‏ החום והלחות ‏האלו עושים בי שמות), ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשים את העליונית שלי שתגן על ‏הזרועות, אבל חששתי שזה ייראה מוזר ומוגזם. בסוף אחרי כמה זמן לבשתי את העליונית, ‏ומייד מישהו שאל בהפתעה אם קר לי, ואמרתי שכן, קצת קר לי. שחלילה לא תיחשף החרדה ‏שלי מהשמש, כי היא בטח מוגזמת (עכשיו אני מבינה שאין לי מה להתבייש בזהירות שלי, כל ‏אחד והרגישויות שלו).‏

ישבנו סביב השולחן והייתה אווירה שמחה ועולצת, והשיחה ביניהם זרמה, ואני לא הבנתי ‏הרבה הקשרים בשיחה. הרגשתי לא שייכת לסיטואציה הזאת ולא קשורה לאנשים האלו. לא ‏הבנתי אם הם אוהבים אותי, מתעניינים בי ונהנים מחברתי, או שלא. אם הם אוהבים וכו', אז ‏למה בקושי פונים אליי וכו'. וכשניסיתי לדבר הייתי צריכה לחזור על זה כמה פעמים עד ‏שהתייחסו אליי, וגם זה בקושי. וכשפנו אליי בשאלות הרגשתי שזה מתוך רחמים כי צריך ‏לנדב לי תשומת לב. ממש כמו בבית הספר עם המקובלים מול הדחויים חברתית. גאאאד ‏דמט. כמו גורל כזה שמקודד בדי.אן.איי.‏

כמובן זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי כך, הרגשתי כך גם במפגשים קודמים של החבורה ‏בקונסטלציות שונות.‏

יותר נוח לי בשיחה של אחד-על-אחד. ‏

התמקדתי כאן בתיאור התחושות השליליות, אבל חשוב לציין שגם נהניתי, היה כיף, והאנשים ‏נחמדים ומצחיקים וחמודים ואהובים. רק עננה שחורה עמדה מעל כל זה, גבול בלתי נראה ‏שנוצר ביני לבינם, גבול שכל חיי הרגשתי, ושאני כבר עייפה ממנו. שוב להתחבא בבית ‏מהעולם? מזל שיש לי את בן הזוג שלי.‏

לא, לא אתחבא. אבל אני כן בעד המעטת יציאות חברתיות בתקופה זו – בגלל החום והלחות ‏ובגלל הקורונה. לחכות עד יעבור זעם.‏

‏-המשך יבוא-‏

‏("המשך יבוא", אפשר לחשוב, כאילו שזה סיפור כזה מרתק, חחח.‏ אני חופרת כאן על דברים כל ‏כך יומיומיים שאנשים אחרים בכלל לא מתעכבים עליהם. ושוב כתבתי קטע נורא ארוך! ‏הלללו, גיברת! בחייאת זומזום, תרגיעי עם פירוט-היתר והאינטנסיביות, יש נורמות חברתיות שצריך ליישר ‏איתן קו כדי לממש את הפוטנציאל שלך עוד לפני גיל 90! ואני יודעת שההלקאה העצמית שלי היא מתישה ומעיקה ומיותרת! אבל אתם יודעים איך זה אנשים מכורים שחוזרים לטיפה המרה. הממממ, אני מרגישה צורך עז ‏לרדת על עצמי. זה ממש מדגדג לי בקצות האצבעות. איפה השוט שלי? שיטטט, הוא בניקוי יבש).‏

17 תגובות בנושא ״אני והחבר'ה"

    1. תודה תיאו, חיבוק!
      רק מקווה שלא אקשר רגשית יותר מדי, שאם משהו ישתבש או יתפוגג זה לא יפגע לי בבפנוכו של הליבה.
      בקיצור, אני צריכה להיות פחות אובססיבית 🙂
      שבת שלום וסופ"ש רגוע

      אהבתי

  1. אצלנו יש אמרה שאומרת – השמש מסנוורת את היפים, אפרופו חמוקייך המפתים. וכמו שקבלו אותך על כל "מגרעותיך" היו מקבלים את הזהירות מפני קרני השמש בהבנה, הרי אין להם מה להפסיד ובוודאי שגם להם היא הפריעה, וחשבו מה אחרים יגידו ולכן סתמו את הפה.
    היתה לי חברה שמאד הקפידה על לבוש וכובע מתאים רופא העור נתן לה הוראה חד משמעית שגם בבית, היא צריכה להקפיד להישמר. לכן, אם השמש מפריעה לך תתרחקי ממנה אגב אמירת בדיחה או שטות שתאפשר לך לנהוג בדרך המתאימה לך ולשחרר אותך מהלחץ.
    לטעמי הרבה מאד אנשים מרגישים כמוך בקבוצה, נחבאים אל הכלים, מנסים לא לבלוט ואילו אני שמתי לב שככל שהתבגרתי למדתי להיות יוזמת שיחה, לחבק ואפילו לנשק (טוב לא עכשיו) ולא לחכות לטובות של אף אחד ואז ראי פלא, אנשים ממש חיפשו אותי ואת תשומת הלב שלי.
    כולנו זקוקים לאהבה וחיבוק.
    ועוד דבר קטן שאהבתי אצל בתי ויכול להרים לך. כשהיתה בכיתה א' היו לה 3 חברות מהגן, חברות טובות מאד אבל בתי פרשה מהן ונגשה לילד נכה שהשתלב בגן והציעה לו לשחק. רגישות כזו גבוהה שאפילו המורה התרגשה וספרה לי.
    תמיד היא חפשה את אלה שמתקשים להשתלב והציעה לשחק איתו/ה. כדאי לאמץ להיות הצד הנותן. בתחילה בזהירות ואט אט זה יהפוך לברור ומובן מאליו.

    Liked by 1 person

    1. תודה רחל. חמודה הבת שלך, יש לה לב טוב וטהור, ונשמע שהייתה ילדה נהדרת. חבל שזאת התנהגות נדירה בקרב ילדים.
      אני באמת כזאת עכשיו, משהתגברתי על הרבה מהחרדה החברתית – ניגשת לכולם ומדברת איתם, יוזמת שיחות, זורקת מילה טובה, ובמיוחד עם מי שנראה יותר בצד או מבוהל חברתית. כי אני מבינה כל כך. אוהבת להרגיע, להעניק חום. יותר קל לי לתת אהבה מאשר לקבל, כי האפשרות השנייה מרעידה לי את אמות הסיפים.
      וכבר אמרה לי לאחרונה מישהי מהחבורה הזו שתמיד אגיד להם דוגרי אם משהו מפריע לי, כי הם מבינים את הקשיים שלי ואוהבים אותי.

      Liked by 1 person

  2. חיבוק של הבנה והזדהות, כולל חיוך רחב על ההומור ששילבת כאן.
    את צודקת שיש כאלה שבכלל לא מתעכבים על כל זה, אבל לנו, אלה שכן, נותר רק ללמוד מהם לאט לאט וגם לקבל את זה שככה זה אצלנו.
    אני מסכימה שאחד על אחד זה יותר נוח, או קבוצה קטנה. חבורה זה הרכב שבהחלט יכול לאיים וכל הכבוד לך שאת מתגברת וכן יוצאת, נפגשת ומתמודדת. לא מובן מאליו בכלל.
    לי יש רק חבורה אחת שאני מרגישה איתה ממש בנוח כחבורה – חבורת הגינה שלנו, בעלי הכלבים, שכוללת יחד איתי חמישה אנשים בלבד (שניים מהם זוג). יש לי כמובן הסברים לרוב למה דווקא שם ואיתם אבל מעבר לזה אני פשוט מחבבת אותם מאוד.
    קבלי עוד חיבוק ענק 🤗

    Liked by 1 person

    1. קיבלתי בשמחה את החיבוקים וכבר שלחתי לך בחזרה בדואר אקספרס 17 חיבוקים מדושני עונג.
      תודה על ההבנה והמילים החמות. נכון – גם חשוב לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולא לנסות להיות משהו אחר לגמרי. להשתפר אפשר, ואפשר להשתנות (יודעת מניסיון), אבל לא להחליף אישיות לגמרי, וזה בסדר.
      איזה יופי שיש לך את חבורת הגינה, מעניין לשמוע "למה דווקא שם ואיתם", אבל החיבה הבסיסית היא בעצם העיקר.

      אהבתי

  3. אני ממש שמחה שגללת כאן את מחשבותייך ותחושותייך, וכמו תמיד אומר לך – מבחינתי זה לא ארוך מדי או אפילו יותר מדי חוזר על עצמו.
    אני ממש שמחה עוד יותר שיש לך את החבורה הזאת, שנשמע שהם באמת אוהבים אותך כמו שאת ורוצים את חברתך, גם אם את עדיין מרגישה קצת זרה או מבחוץ או חסרת ביטחון – וייתכן שזה תמיד ירגיש לך ככה, ובכל זאת לא ויתרת ואת מצטרפת לחברתם וזה מרגש מאד.
    זה יישמע לך מוזר אבל גם אני, בחבורות, מרגישה אאוטסיידרית רוב הזמן. גם אני יותר אדם של אחד על אחד או מקסימום שלוש חברות או שני זוגות – משהו אינטימי. גם כאשר אני עם קבוצה שאני יודעת בטוח שאוהבים אותי ורוצים בחברתי, לא תמיד מרגישה חלק מ… ולפעמים מוצאת את עצמי מחוץ לשיחה, מתבוננת, מקשיבה, לא מצליחה להשתלב. אני לא יודעת למה זה, ואני יכולה לומר לך בביטחון שאם ישאלו אחרים איך אני בחברה, כולם יגידו שאני חברותית וקלילה וזורמת, אף אחד לא רואה את זה עלי ואולי גם עלייך פחות רואים את זה, מבחוץ.
    מה שהכי בא לי לומר לך בעקבות הפוסט הזה הוא להיות יותר רכה עם עצמך, יותר לחמול ופחות לדרוש מעצמך להיות שונה ממה שאת. לא חייבים באמת ליישר קו עם כל הנורמות החברתיות. לצאת מהבית ולהיפגש עם אנשים זה כבר נהדר לדעתי.

    Liked by 1 person

    1. תודה אמפי על כל מה שכתבת, איזו חמודה את. כן, בזמן האחרון אני בהחלט יוצאת בכוונה מאזור הנוחות ומאתגרת את עצמי. וזה עושה לי טוב. איזה קטע שגם את לפעמים מרגישה אאוטסיידרית. אני מניחה שזה קשור לרגישות מסוימת. קולטנים רגישים. גם אני מניחה שאם היו שואלים אחרים שהיו איתי באותה סיטואציה חברתית שהרגשתי בה אי-נוחות ואי-שייכות – הם יגידו שהם בכלל לא שמו לב לזה. ואפילו יצא לי לספר על התחושות למישהו שהיה שם והוא אמר שהוא לא שם לב לזה. מן הסתם הסרטים היצירתיים שרצים לנו בראש לא תמיד תואמים את המציאות, או לפחות את נקודת המבט של האחרים 🙂
      תודה על מה שכתבת בפסקה האחרונה – ריגשת אותי. את צודקת.

      Liked by 1 person

  4. מכירה לא מעט ממה שתיארת. מסתבר שאת ממש לא לבד.

    אני למשל שונאת שמש, ונלחצת כשהריבוע שלה על השולחן במסעדה הולך וגדל:)

    ולעיתים קרובות מאוד אני יושבת בצד בשקט, וכשהייתי יותר צעירה גם הייתי משוכנעת שאני לא מתאימה ולא מעניינת. זה די עבר לי עם הגיל, עכשיו סתם נחמד לי להיות בשקט, זה מקל על ההתבוננות ועל ההקשבה. וכאשר מדובר באנשים שאני מכירה הרבה זמן, אני לא שקטה בכלל. אבל זה אף פעם לא כך מן ההתחלה, לוקח זמן להתרגל ולהיפתח.

    כך שאני מאמינה שגם אצלך זה ישתפר. גם מפני שבהדרגה תכירי את הקבוצה ותרגישי יותר ויותר נוח, וגם מפני שאני מאמינה שעם השנים ועם הניסיון הביטחון העצמי גובר.

    לתלמידים שלי אמרתי לעתים קרובות: אם אתם לא מבינים משהו, אל תתביישו לשאול, אל תחששו שכל המבינים מסביב ילעגו לכם – כי בטוח יש עוד כמוכם שלא מבינים ופשוט לא אומרים כלום. אז אפשר להרחיב את זה לעוד סיטואציות חברתיות: אני בטוחה שאת לא היחידה שחושבת שכל האחרים משתלבים יפה ושרק את לא.

    חזקי ואמצי, זה ישתפר.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה עדה יקרה, אחותי להימנעות מהשמש 🙂 מאמצת את מילותייך הטובות והחמות. נכון, זה ישתפר. אני יודעת בוודאות כי זה כבר השתפר 🙂 ממש השתניתי מבחינת החרדה החברתית לאורך השנים. זה כמובן יחסי ותלוי סיטואציה. בעבר הרחוק לא הייתי פוצה מילה והייתי כעלה נידף. היום אין לי בעיה למשל ליזום שיחה עם אנשים זרים ולדבר איתם, או לדבר מול כולם בסיטואציה שדומה למשל לסיטואציה בכיתה (ואני אוהבת את מה שאמרת לתלמידים שלך). כי אני כבר בגישה של אינעל העולם ומרגישה יותר בנוח בעור של עצמי ופחות מתעסקת בדברים הנוראיים שאולי חושבים עליי. ואני גם מרגישה באופן כללי יותר נינוחה בסיטואציות חברתיות לעומת פעם. ואכן עם חברות ותיקות אני מרגישה בנוח ומפטפטת. אבל אולי כשיש חבורה חדשה כזאת של היכרויות הדדיות שבתוכה יש כל מיני קשרים, אני מרגישה שאולי ביניהם יש מאחורי הקלעים כבר קשרים טובים ואינטנסיביים יותר… אולי אלו ההשוואות הנוראיות האלו לאחרים שמענות אותי לשווא… רגשי הנחיתות שעולים ומשתקים… הקיצר, עובדת על זה…

      אהבתי

  5. אה, אני לא חושב שהמצב הולך ומשתפר. אינני יודע לגבי אחרים – אבל אני יודע לספר על עצמי. אני יודע, שקשרים ישנים עם חברי ילדות שלי נותקו. למעשה, שלושת החברים הכי טובים שלי, משך עשרות שנים, כבר לא חברים שלי.

    בגיל 43 את כבר לגמרי "אפויה". מה שיש – זה מה שיש. אני לא אומר, שלא צריך לנסות ולשפר את מה שמפריע לך, כולל קשרייך החברתיים. צריך לנסות – אבל צריך לקחת את התקוות בפרופורציות הנכונות, כדי לא להתאכזב.

    גם אני מרגיש טוב יותר במפגשים אינטימיים מאשר במפגשים הומי-אדם. גם אני לא הייתי מעודי "מסמר המסיבה". וזה בסדר. צריך לדעת לנצל את החוזקות, במקום להתייאש מהחולשות. כלומר, לדוגמה, צריך לשאוף ליצור מפגשים אינטימיים דווקא, בבאופן שבו מרגישים בנוח. אם תיצרי מפגשים אינטימיים עם האנשים שבחבורה – גם כאשר תיפגשי עם כולם יחד, תרגישי בנוח. גם אם לא תהיי "מלכת הנשף" ותרגישי שלא מקדישים לך מספיק תשומת לב. אין מה לעשות, יש אנשים שיותר משוחררים, שיותר יפים, שיותר מפלרטטים, שיותר מצחיקים – והם זוכים למירב תשומת הלב.

    לאנשים שונים יש העדפות חברתיות שונות, מתוך מניעים שלא תמיד ברורים לנו. אם אנחנו מספיק גמישים – אנחנו יכולים "לזרום" איתם. לפעמים התוצאה ממש ראויה.

    אספר לך שני סיפורים אמיתיים על מפגשים חברתיים – שניהם עצובים, שניהם מהעת האחרונה:

    1. יש לי חבר, גם הוא חבר ילדות, שמאז ומעולם היה שתקן. אני חושב, שב"הפוך על הפוך" דווקא נוח לו יותר במפגשים עם משתתפים רבים. כשיש אנשים רבים, הוא יכול לשתוק כל הזמן. האחרים כבר ממלאים את הדממה ומקשקשים כל הזמן – ופחות מרגישים את שתיקתו. יותר קשה לשתוק במפגש אינטימי. עכשיו הוא חולה בפרקינסון – ודיבורו מתלעלע. קשה יותר להבין אותו, כשהוא מדבר. וכך הולכת ונמשכת שתיקתו של אדם, גם אם הסיבות משתנות.

    2. יש לי בת דודה שגוססת ממחלה קשה, ממש ברגעים אלו. כשרצינו לנסוע ולהיפרד ממנה – דווקא כיוונתי למפגש אינטימי. ובכל פעם זה לא התאים לה – והיא הסיטה את בואנו למפגש רב משתתפים. כשהבנו לאן היא חותרת, לא הערמנו קשיים – ואכן נפגשנו באירוע שאליו הגיעו גם שלושת ילדיה, על מקנם וטפם (כלומר: כולל בנות הזוג והנכדים). היה ממש נחמד. באופן מפתיע השיחה היתה אינטימית, קשה וגלויה, מלווה בהמון הומור שחור משחור – וגם ממש ממש נחמדה. לא קל לדבר על המוות המתקרב בנוכחות המנוח לעתיד. אבל צלחנו את זה כמו גדולים ומאד שמחנו על הביקור, שהיה ממש מוצלח וגם היה פרידה נאותה.

    אהבתי

    1. תודה קוץ על תגובתך. כל אחד וניסיונו – אני דווקא מרגישה שדברים אצלי משתנים ומשתפרים, גם בימים אלו ממש. אבל לכל אחד אישיות אחרת וביוגרפיה אחרת, אז מן הסתם זה מאוד אינדבדואלי, כל מקרה לגופו. תודה ששיתפת בנקודת המבט שלך, בתחושותיך ובחוויותיך. אני מסכימה שמפגשים אחד-על-אחד עם חברי הקבוצה יכולים לגרום לי להרגיש יותר בנח כשכולם נפגשים ביחד. ואני באמת עושה את זה, נפגשתי ואפגש איתם. לא במיוחד בשביל להרגיש בנוח בחבורה, אלא פשוט כי אנחנו אוהבים להיפגש גם כך, כולנו חברים עם כולם ובאופן טבעי יוזמים גם מפגשים כאלו. אני גם מסכימה עם גישת "ניצול החוזקות" במקום "להתייאש" מהחולשות. יש סיבה שהם רצו שאהיה חלק מהחבורה, אז אני צריכה לזרוק קיבינימט את כל חוסר הביטחון הזה, ופשוט להיות וליהנות. ברור שקל יותר להגיד מאשר לעשות, אבל גם אם זה מיושם רק חלקית, זה כבר משהו.
      הצטערתי לשמוע על שני המקרים העצובים במעגל החברתי הקרוב לך. עולה בי המשפט life has no mercy 😦
      כל הכבוד לבת-דודתך שיכלה להיפרד כך ובאווירה כזו – גם כנה וגם הומוריסטית, זה בכלל לא מובן מאליו.

      אהבתי

  6. אינעל חמוקייך המפתים 😆
    סיטואציות חברתיות הן לא תמיד פשוטות או מובנות וכמובן שהן משתנות מאוד בהתאם למצב רוח שכל אחד מביא איתו, הרכב המששתפים, המקום והשעה.
    אני לגמרי מזדהה איתך עם חוסר הבטחון שצץ לעתים כאשר אנו מזהים בעצמנו את הצורך והרצון באישרור מבחוץ.

    אבל היי, הן רוצות בחברתך ואת נהנת. לא הכל תמיד מושלם אבל אני מקווה שאת מפיקה מהסיטואציות הללו הנאה ותחושת שייכות.

    אהבתי

    1. תודה גהה יקרה. אני מסכימה עם מילותייך החכמות. את לגמרי צודקת. ואכן אני מפיקה הנאה ותחושת שייכות מהחבורה הזאת. זה עוד טרי, זה היה מפגש ראשון בקונסטלציה המסוימת ההיא (לפני כן היו בערך שני מפגשים בהרכב מצומצם יותר), אז מן הסתם ככל שאפגש איתם יותר, אתרגל וארגיש יותר בנוח.

      אהבתי

  7. מתברר שאינך לבד. אני גם סולד מאוד ממפגשי אחד על אחד. אינני אוהב לחשוף את עצמי או את הפגיעות שלי, אינני יודע לנהל שיחה פשוטה וזורמת, ויעידו חברי היחיד, ככל הנראה, ובני שממש צריך לחלוב אותי או לכפות עליי פגישות.
    באשר למפגשי ענק, או מרובי אנשים. סביר להניח שבעבר בעיות השמיעה שלי מנעו ממני להתחבר, במקומות אחרים זו הגאווה והיהירות של אחרים, שגורמים לי להסתייג, כי אין לי סיפורים כאלה מדהימים.
    התקשורת הכי טובה שלי היא באמצעות מסרוני טקסט שונים.
    אז –
    פוגש את החבר שלי פעם בחודשיים בקושי, פוגש את הבן שלי פעם בחודש, בקושי.

    אהבתי

    1. תודה אריק. כנראה הייתה אי-הבנה – אני לא סולדת ממפגשי אחד על אחד אלא בדיוק להפך – מעדיפה אחד על אחד מאשר בקבוצה (גם כתבתי את זה, כנראה פספסת). אני מרגישה מאוד בנוח בשיחה אישית ואינטימית, ואני לא חוששת לחשוף את הפגיעות שלי – כמובן בצורה נכונה ותוך כדי שמירה על עצמי ולא בכל סיטואציה ולא בפני כל אחד.
      לא ידעתי שיש לך בעיות שמיעה. גם לאמא שלי יש שנים רבות וזה מאוד מקשה עליה להבין מה אומרים, במיוחד בסיטואציות חברתיות כאלו. מבינה לגמרי את הרגשתך באשר לסיפורים של אנשים…
      אגב, אני גם מתקשרת יותר טוב בכתב מאשר בע"פ. פשוט מרגישה יותר בנוח להתכתב, מבטאה עצמי יותר בקוהרנטיות. בדיבור אני לפעמים עלולה להיתקע ולהסתבך ולהתבייש ולהתגמגם ולא יודעת מה.
      אתה מרגיש צורך/רצון להיפגש עם הבן או החבר יותר?

      Liked by 1 person

      1. לא, כמות הפגישות מתאימה לי מאוד. אני באמת לא "איש שיחה", אני לא "זורם" וההתנהגות שלי כבדה מאוד. החבר שלי שמח להפגש יותר כי אני שותק ומקשיב, הבמה לגמרי שלו, והוא גם לא תמיד טורח להתענין בי, או כשהוא טורח אני מקמץ מאוד, כי נראה לי שעסקיי הקטנוניים לא מענינים אף אחד. לגבי הבן = אני מחוייב בהרבה אנרגיה רוחנית ונפשית כשאני נפגש אתו. הוא אדם חכם ומבריק ואני לא רוצה וגם לא יכול למכור לו סיפורים. מהצד השני אין בי רצון לפתוח את שערי הגיהנום בפהיו, כל שתדיר אני בפעילות כפולה: מחד הגנה תמידית ומאידך מיון וארגון של מה שאני אומר.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s