חלום: אבא

בחלום הלילה חיבקתי את אבא בעודו שוכב על הספה.
וכשחיבקתי אותו פתאום שמעתי אותו אומר בחיקי בקול קצת חלש, עמום ועצוב: "יש לך אבא גיהנום".
לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון את המילה האחרונה – האם באמת היה לו רגע של מודעות עצמית, כנות, חשבון נפש, צער? סוף סוף ללא הכחשה?
עניתי לו מנחמת ואוהבת: "יש לי אבא מיוסר, שמצא את הדרך שלו לחיות".
זה היה כל כך עצוב ומרגש.

19 תגובות בנושא ״חלום: אבא"

    1. תודה אריק ♥️
      במציאות זה כמובן סיפור אחר… הוא בעיקר עסוק בעצמו ובלהיות כפייתי ושתלטן ובפגיעה רגשית באחרים בבטן הרכה, בנקודות החולשה…
      אבל יודעת שהוא אוהב ושיש לו כוונות טובות. הוא פשוט לא בריא, וזה מנגנון ההתמודדות שלו.

      אהבתי

      1. אבא שלי היה כזה בדיוק נמרץ. ידע לזהות נקודות פגיעות ועליהן "חגג". באמא שלי הוא "התעלל" בצורה כזו, וזה היה בשל החולשה המובנית שלו כאישיות ליד אמי. לא עזר לו כשהלכה לעולמה נשאר בודד ואומלל לגמרי.

        Liked by 1 person

        1. בדיוק! גם אבא שלי מזהה נקודות פגיעות ו"חוגג" עליהן. ומתפקע מצחוק בציפייה לתגובת הצד השני, כמו ילד שובב שעשה משהו אסור ומתענג מכוח השפעתו על אחרים. הוא נהנה לעורר חרדה ואי-נוחות.
          אבא שלי הוא דווקא אישיות דומיננטית יותר מאמי. אבל שניהם טיפוסים בעייתיים, בלשון המעטה… גם לה לא חסר בגזרת האמירות וההתנהגויות הדפוקות. בכל מקרה, היא מעריצה אותו, למרות כל מה שנאלצה לספוג ממנו. שניהם עושים רע זה לזה. דוגמה מצוינת לזוגיות רעילה.

          Liked by 1 person

            1. כן, אתה צודק, עליתי מהגיהנום הזה החוצה. גם אם לקח לי זמן להקיא אותו מתוכי. וברור שחלק ממנו תמיד נשאר חלק ממני. פסיכולוג אחד אמר לי מזמן, בעקבות סיפוריי על משפחתי, שהוא מדמיין את יציאתי מבית ההורים כמו יציאה ממרתף אפל וטחוב אל אוויר העולם הרענן בחוץ.

              Liked by 2 אנשים

    1. לאבי כבר הצלחתי לסלוח, מזמן. הצלחתי לסגור אתו את כל החשבונות, כולל יותר מפעם להביאו לידי בכי עמוק ובקשת סליחה. עם אמי לא סגרתי כלום, אי אפשר היה. הכעסים שלי עליה כלכך חזקים, שעדיין אני מתפלץ מאימת השנאה שיש בי. ואני לא מהשונאים.

      Liked by 1 person

      1. מצטערת שאתה מרגיש כך, ואני כל כך כל כך מבינה ומזדהה. ניסיתי בעבר ליזום שיחות עם אבי על מה שהיה ומה שהווה, אבל זה בלתי אפשרי. מבחינתו הוא קורבן ואנחנו עושות לו דמוניזציה, וזו כפיות טובה מצדנו, אחרי כל מה שעשה בשבילנו (הדוגמה הקבועה – הביא לנו אוכל למיטה על מגש). אז לא נראה לי שיהיה לי איתו סוג של תיקון וסגירת מעגל. פעם היה לי קשה נורא עם זה, היום כבר הרפיתי והשלמתי עם זה והבנתי שהוא פשוט ככה ולא יכול אחרת. כמובן לכאורה השלמתי, כי הנפש תמיד תמיד רוצה תיקון, וזה תמיד חסר לה, היא תמיד פגועה מזה. עכשיו כשאני נפגשת איתו אני בעיקר משתדלת להיות אדישה ועניינית עד כמה שאפשר, לשמור על עצמי, לא לקחת אותו יותר מדי ברצינות ולא לתת לו את הכוח להשפיע עליי יותר מדי. עצוב שצריך להתייחס לאבא כך. אני היחידה מבין שלוש האחיות שתמיד לקחה אותו ברצינות. שתי אחיותיי כבר בגיל העשרה התחילו לשים עליו קצוץ ולזלזל בו.
        אמא שלי הייתה יותר פתוחה לשיחות ולקבלת ביקורת ואפילו לקצת חשבון נפש מצדה (פעם אמרה לי שהיא לא הייתה מודעת לכל מה שקרה בבית ואיך שזה השפיע עליי, ושאולי היא הייתה צריכה להתגרש ממנו מזמן), אבל אין לה סבלנות ליותר מדי שיחות נפש, זה מייגע ומעייף אותה ומאוד מהר היא בורחת לטלוויזיה ולספרים, וממשיכה בדפוסים הדפוקים שלה. אם כי כבר שנים היא מנסה להיות יותר אמא, לרכך את היחסים, לשלוח מסרים אוהבים ומרגיעים, ואני באמת מעריכה את זה. גם אבא שלי, אגב, מאוד משתדל להיות בסדר כשאני מגיעה לביקורים. הם עושים מה שהם יכולים. וכמובן עוזר שאני בקושי בקשר איתם ורואה אותם פעם בכמה חודשים…

        Liked by 1 person

כתיבת תגובה