שחרור טיוטות גנוזות

בתקופה של השנה-שנה וחצי האחרונה היה לי קשה במיוחד להתנסח ולכתוב כאן. הייתי (ועדיין) במצב נפשי גרוע ומבולבל וממש במצוקה. ניסיתי כמה פעמים להתחיל לנסות לתעד/לספר כאן מה קורה איתי ואיך אני מרגישה, אך נתקעתי ועזבתי. גם הרגשתי לא בנוח לפרסם. ובכל מקרה זה נראה לי סתם גיבוב מבולגן, דפרסיבי ואף מורבידי. בסופו של דבר פרסמתי כאן בעיקר שירים, שהיה לי קל יותר לבטא את עצמי בהם. עברתי עכשיו על כל הטיוטות בבלוג כדי לנקות אותן ונתקלתי בניסיונות האלו – כמה פסקאות קצרות שכתבתי בזמנים שונים. במקום למחוק, החלטתי בכל זאת לפרסם כאן:

חייזרית שוקיסטית, וזה בסדר
זהו, נורא מרגיע להבין שאני פשוט חייזרית שנקלעה לסביבה לא-לה, גולה בארץ זרה. דברים ‏רבים אינם ברורים לי וזה בסדר, כי זה לא העולם שלי, ואני לא בנויה לאטמוספרה הזו, ואני לא ‏שייכת לכל זה, אבל כל עוד אני כאן אני עושה כמיטב יכולתי וכמיטב הבנתי כדי לשרוד, והרי אין ‏ברירה. אז אני בכלל לא צריכה להשוות את עצמי לאחרים, זו השוואה לא רלוונטית. ואני ממש לא ‏צריכה להרגיש כל הזמן שאני לא בסדר ושאני לא מספיקה ולהילחץ שאני צריכה להשלים פערים ‏ולעמוד בסטנדרטים של תיפקוד וידע ופרצופים מביני-כל. השוקיסטיות שלי טבעית והגיונית ‏ומתבקשת וברורה. אני בסדר כפי שאני.‏
(דצמבר 2019)

זה לא רק שאני אוזלת, זה בכלל הנשמה שהולכת ואוזלת מן העולם
אבל אמירה כזו – ודאי יגידו שזו החשיבה השלילית שלי, והכול בעיני המתבונן, והכול עניין של גישה, ואני מגזימה, וצריך לקחת בפרופורציות, ושאולי דווקא אפילו להפך, וכו'… אז עדיף כבר לשתוק… כבר אין מקום בעולם… האוויר פינה את מקומו לפוסט-מודרניזם דחוס, צפוף, מחניק… הכול יחסי… אז כבר לא משנה מה אומרים, והמילים איבדו את ערכן עקב שימוש-יתר… אנשים כל כך אוהבים לשמוע את עצמם, ובבטחון רב… דיבורים דיבורים דיבורים… ובכלל, פיצוץ אוכלוסין, והאספסוף כבר ניצח, והפוליטיקלי קורקט ומה כבר רוצה הבנאדם, קצת שקט, מוזיקה קסומה וחלומות.
(ינואר 2020)

בלבוליישן
קשה לי לכתוב, ממש מאמץ. כי כל מיני דברים. כי מה הטעם והכול חוזר על עצמו, החיים כקלישאה יומיומית סתמית נטולת קסם. אז מה הטעם להמשיך לקשקש על החיים. כי באיזשהו שלב העסק ממצה את עצמו. המילים סובלות משימוש-יתר. המילים שהיו פעם מיוחדות, ששפעו אמת נוגעת ללב, שהיו דרך, הפכו בעידן הנוכחי למטבע עובר לסוחר. כי כל כך הרבה אנשים כותבים על עצמם ושופכים את הגיגיהם המיוחדים ברחבי הרשת, ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הדבּרת הזאת. בסוף זה נהיה לי הכול קקפוניה וכאוס ובלגן ויותר מדי.
(פברואר 2020)

מילכוד
מפחיד. כבר מעבר למילים, אז אין טעם. להפך, צריכה לשתוק יותר. יותר טוב שאשתוק. חוסר מוצא. כישלון. אכזבה. בלבול. הרבה מאוד בלבול. בדברים הקטנים של היומיום. חוסר החלטיות כרוני, התלבטויות אינסוף. תקיעות. מוטרדות. דחיינות והימנעות. שיתוק מרוב דיכאון ובלבול. מעגלים סיזיפיים. להסתכל בחלון כמוצא אחרון. מפחיד נורא. זהו, נגמר. עדיף שלא אהיה בכלל. אני מיותרת, אני בעיה. שצריכה להיפתר. עדיף לכולם, כי אני סתם מעמסה של חשיבה שלילית.
(קיץ 2020)