יהיה בסדר? עכשיו בסדר?

נכון שלא נורא ושיהיה בסדר? נכון שכבר עכשיו בסדר?

מצד אחד, בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל להוציא דברים החוצה, בתקווה שזה ייתן הקלה ופרופורציות ואפילו תמיכה וכו'. אך מצד שני, אולי אם אכתוב מה הדברים שמטרידים אותי, אז התגובות רק יעצימו את החרדה והדיכאון שלי, כי התגובות יאשרו שאכן מדובר בסיטואציה מבאסת ובעייתית ודפוקה, או שמישהו יכתוב משהו שילחיץ אותי – אז עדיף כבר לא לכתוב…
ברור שאצלי דברים מועצמים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית, אבל יכול להיות שגם אובייקטיבית מדובר בדברים מבאסים או בעייתיים, ואין לי כוח נפשי למציאות המשובשת הזאת ולתקלות ולתהיות אם הייתה דרך להימנע מזה, ולחרטות, ובכלל הכול מבלבל אותי ואני מרגישה אבודה לגמרי…
אני גם כך לא מבינה הרבה בכל מיני דברים לוגיסטיים של המציאות המעשית. יש כאן בבלוגים אנשים מלאי ידע מעשי על העולם שיודעים מה צריך לעשות בסיטואציה כזאת וכזאת, שולטים בפרטים הטכניים של חיי היומיום. אני לעומת זאת לא מבינה בהרבה דברים פרקטיים וזה מעורר בי חרדה. ותקלות בבית במיוחד, ויש לי חרדה ממה שכרוך בטיפול בבעיות, התעסקות עם אנשי מקצוע וכו'… לא רוצה שייכנסו אליי הביתה, יפלשו למרחב הפרטי שלי, אני גם עם או.סי.די ומפריע לי שאנשים מבחוץ ייכנסו אליי הביתה ויפגעו ב"סטריליות" של הבית, של המרחב האישי שלי. שלא יגעו לי בדברים, ברהיטים, בחפצים… ולכו תדעו מי איש המקצוע המתאים, ואם הטיפול שלו אכן יהיה נכון, ואם המחיר הוגן… אין לי כוח נפשי אפילו לחשוב על זה מרוב שזה מבאס אותי ומעורר בי חרדה. וגם עצם העובדה שיש תופעות מסוימות בבית – זה מדכא ומלחיץ אותי.

אחרי שבילדות ובנעורים ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מופנמת ופגועה, עברתי לאורך השנים תהליך של בניית אמון בבני אדם והיו לי חוויות מתקנות, ולמדתי שזה בסדר ואף חיובי להחצין ולשתף בקשיים ובתחושות. אבל בתקופה האחרונה – בשנים האחרונות – למדתי שלא תמיד חכם ונכון לשתף אחרים בכל דבר. ושכדאי גם לסנן את הדברים ולשמור על עצמי. גם כאן בבלוג, למשל, לפני כמה זמן קיבלתי לפוסט מסוים תגובה מגעילה שממש עשתה לי רע, וזה גרם לי להירתע מהכתיבה כאן. זו חלק מהסיבה שאני כותבת כאן פחות לאחרונה. (יש עוד סיבות, זה לא רק זה).

פשוט לא בטוח שזה הדבר הנכון עבורי לשתף כאן בבלוג בכל המצוקות הנפשיות שלי. אולי עדיף להשאיר את זה לשיחות עם אנשי מקצוע (אני בהמתנה לטיפול, זה לוקח זמן) ועם האנשים הקרובים לי בחיי (וגם זה לפעמים עד גבול מסוים ובערבון מוגבל). ובמיוחד לאור רגישות-היתר שלי, אולי עדיף לי לא לשתף בכל הבעיות והסיטואציות, כי אני מושפעת מדי ומתערערת בקלות ממה שאומרים לי.

כמו תמיד בזמן האחרון, אני מרגישה שאני מסתבכת תוך כדי כתיבה. הצורך לנסח את הדברים באופן המדויק והנכון ביותר. הפחד שאני נחשפת יותר מדי ולא מגנה על עצמי.

אבל הפעם לא אגנוז את הקטע אלא אפרסם אותו, כי מרגישה צורך לשתף. אבל אם אתחרט אז אולי אגנוז אותו אח"כ (משאירה לי פתח מילוט 🙂 ).

בחיי, עדיף להתמקד בדברים חיוביים כמו לפרסם פוסטים על השירים האהובים עליי, ברוח מדור "השרביט החם".

(המצב שלי לא טוב לאחרונה, ממש. אני מפחדת. אני מקווה שאצליח להתגבר. אשתדל. עצוב לי נורא. סליחה)

33 תגובות בנושא ״יהיה בסדר? עכשיו בסדר?"

  1. אור. קודם כל, נכון שיהיה בסדר. זה נכון. ונכון שכבר עכשיו בסדר. וגם אם לא בדיוק בדיוק בסדר עכשיו, גם זה זה בסדר.
    בכלל, אני לא חושבת שאת מפריזה או שאת "רגישה יותר מדי" כמו שאת חושבת. לכולנו יש את השגעונות והפחדים לפעמים. ונכון, יש בך רגישות מאוד גבוהה, ותראי כמה יופי ואור היא מביאה לעולם. אפילו שלא קל להתמודד איתה.
    אמא שלי – הייתה בדיוק כמוך. כל פעם כשהיה מגיע אלינו הביתה איש מקצוע היא הייתה שולחת אותי להשגיח עליו. "שלא יגע בשום דבר" הייתה אומרת לי עם עיניים גדולות וחרדות. והיא באמת גם אחד האנשים הכי רגישים שאי פעם יצא לי להכיר. וגם לה היה מאוד קשה לחיות בעולם. אבל כמה יופי היא הביאה איתה, כמה יופי וטוב ואמת.
    כמו שהבלאגן הגיע ככה הוא גם יעבור. תני לו את הזמן שלו ואת לבנתיים תעשי את כל מה שאת צריכה לעשות בשביל לדאוג שתיהי פחות חרדה ופחות קשה עם עצמך. כל הכבוד שהצלחת ככה לפרסם את הקטע הזה אפילו שהיה לך קשה, זה לא מובן מאליו. המון בהצלחה ושולחת חיזוקים מרחוק.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה רבה רפרפית על ההבנה, האכפתיות, השיתוף בסיפור של אמא והמילים החמות והנוגעות. אני מעריכה את זה. ואת ממש חמודה.

      לא בטוחה שאני מביאה יופי ואור לעולם… אולי יותר בכיוון של מראה סמרטוטי מעוך ומבט מוטרד ואבוד 😅 🤓
      הרי מישהו צריך כאן לקרוס מנטלית. אי אפשר שכולם יהיו מתפקדים ונורמטיביים. זה משעמם 😛

      והנה, כדי להמחיש לך איך לפעמים דברים שאנשים כותבים לי מלחיצים אותי:
      כשאת כותבת שאת לא חושבת שאני מפריזה או רגישה מדי, זה גורם לי לחשוש שאם כך, אם אני לא מגזימה, אז הדאגות שלי לא מוגזמות אלא מוצדקות, אז אני צודקת בניתוח המציאות, והמצב באמת מצדיק דאגה כזאת, כלומר – בשורה התחתונה – המצב באמת מדאיג ומעיק ומסובך, המציאות חרא ומאכזבת ובעייתית, אנשים דפוקים ולא אמינים וצריך להיזהר מהם ודברים כל הזמן מתקלקלים ומשתבשים ונהרסים.
      אני מניחה שמן הסתם זו לא הייתה הכוונה שלך ושהמוח שלי כהרגלו "מתביית" על אמירות של אנשים ומפרש אותן שלא לצורך באופן שלילי וקטסטרופלי וקיצוני. זה כאילו כמו אישור לספקות ולחששות שלי. אני לגמרי מבינה שהמילים נכתבו מהלב כאישור לכך שאני בסדר ושאני לא "דפוקה" אלא אנושית ורגישה באופן לגיטימי, שזה בסדר להילחץ מדברים ושזה קורה לכולם, ושיש מקום בעולם הזה גם לרגישות כזו, ושיש בה גם יופי מיוחד וכו'. הבנתי את זה גם כך, אבל אז החרדה והדיכאון גם זקפו ראש בבהלה ומייד זעקו: אה, הנה, אז את צודקת, יש בעיה רצינית ומעצבנת ואקוטית ועמוקה ועקרונית שתאלץ הרבה טרחה ובלגן והתעסקות, ואין שקט ואין שלווה ואין מנוחה ונחלה, יש רדיפה סיזיפית אחרי ניסיון לתקן קלקולים, ואולי עבדו עלינו, ומה שחשבנו שהוא נהדר הוא בעצם בינוני ובעייתי.

      טוב, כמה חפרתי. שוב תודה.

      Liked by 1 person

      1. באמת חששתי שמשהו בתגובה שלי יגרום לך להרגיש לא בנוח. ובכל זאת, כמה אני שמחה שענית לי על זה בכזה פירוט. אולי את צודקת בניתוח המציאות שאת באמת מאוד רגישה- אך אני פשוט לא רואה את זה כסוף העולם. וגם, אפשר לצדוק בכמה דברים אבל גם לטעות בכמה אחרים בו זמנית.
        אני חושבת שעצם ההתעסקות הרבה כל כך במה את עושה לא בסדר מעידה על זה שיש פה משהו שצריך להשתנות. ודווקא לא את צריכה להשתנות אלא רק נקודת ההשקפה שלך על עצמך. וצריך גם להבין למה היא כל כך שלילית מלכתחילה. את קוראת אותי כבר לא מעט זמן והכרת אותי בתקופות בהן ציירתי עצמי כמישהי נוראית ואיומה. במבט לאחור, אחרי שהתקופות האלו מאחוריי, אני מבינה שפשוט עברתי דברים לא קלים אז. ושההערכה העצמית שלי הייתה כל כך ברצפה.
        ואלו יקירתי, דברים שמאוד חשוב לטפל בהם או לפחות לשים עליהם את האצבע ולהודות שהם קיימים שם.
        מגיע לך להעריך את עצמך. מגיע לך לא לשבת על עצמך ולהלקות את עצמך כל כך הרבה. מגיע לך לאהוב כל דבר שאת עושה ולהרגיש איתו שלמה. להרגיש עם עצמך שלמה. עם או בלי הרגישות. עם או בלי הפחדים מהתגובות.
        את אור! היי אור גם לעצמך בבקשה.

        Liked by 2 אנשים

        1. תודה רפרפית יקרה, אני מעריכה את זה. אבל לא היה לך מה לחשוש. זה לא מה שאת כתבת אלא הפרשנות השלילית של הספקות שלי והאישיוז שלי. המוח שלי תמיד חושש שהכוונות של האחר הן שליליות או ביקורתיות. לכן אני לעיתים נאלצת לוודא למה אחרים התכוונו. וכנראה אני גם נוטה לניתוח-יתר ופרשנות-יתר. ובכלל, יש לי חשיבת-יתר שמסבכת אותי ותוקעת אותי בפרטים הקטנים. זה כמובן מחבל באינטראקציה שלי עם אחרים ומקשה עליה…

          גם אני חששתי שתגובתי תגרום אולי לאי-הבנה או לתחושה לא נוחה אצלך – שכתבת ממקום טוב ואני לוקחת את זה למקום שלילי. זו לא הייתה כוונתי. כוונתי הייתה להסביר לך איך המוח שלי עובד ומענה אותי. ואולי באמת הצלחתי בחפירות שלי לגרום לאי-הבנה ובלבול. הרי שתינו אמרנו שאני מאוד רגישה, אז אין כאן סתירה 🙂
          העניין הוא מאוד נקודתי וקשור לחרדות מאוד ספציפיות שלי – פשוט אני נורא מודאגת מכל מיני אפשרויות של קלקולים בבית, ואז מרגיעים אותי שהכול בסדר ושזה שטויות ודברים קטנים ושזה חלק מהחיים ושכולם מתמודדים עם דברים כאלו וזה לא תופעות נדירות, ושאני סתם מגזימה בדאגה. זה קצת מצליח להרגיע אותי. ואז אם אומרים לי שאני בעצם לא מגזימה, אני מבינה מתוך זה שהקלקולים האלו באמת קיימים וחמורים ומצדיקים חרדה ושאני בעצם צודקת בדאגה שלי, ואני נלחצת.
          פשוט אין לי מושג מה נכון, מה האמת.

          נכון, אני יותר מדי מתעסקת במה אני לא בסדר ובהלקאה עצמית. ברור שזה לא מגיע לי ושיש לי דימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות שלא לצורך. אבל הקטע הוא – מה האלטרנטיבה? שהאחרים לא בסדר. וזה הרבה יותר קשה 🙂 אין לי שליטה על האחרים ולא יעזור לדבר איתם, כי הם תמיד יצליחו להתחמק ולסובב את זה כאילו הם בסדר והכול אצלי בראש. גאזלייטינג. אין לי סיכוי מולם. אני חלשה בדינמיקה הזאת. לא טובה בפוליטיקה. כל כך הרבה אנשים עושים עבודה שטחית ולא יסודית, כל כך הרבה אנשים רעים ומניפולטיביים ואינטרסנטיים ומטומטמים ונרקיסיסטיים, והעולם מלא אי-צדק ועיוותים. זה כל כך כל כך כל כך מתסכל ומכעיס. כל כך מכעיס. אני רגילה להפנות את רוב הכעס כלפי עצמי. פשוט כל כך. רגילה כבר. יש עם מי לדבר, אני מקבלת עליי את האשמה בקלות. אך אם לא הייתי מפנה כלפי עצמי, הייתי צריכה להפנות כלפי חוץ. וזה הרבה יותר מורכב. וזה כל כך הרבה כעס. כמויות איומות של כעס חסר גבולות. אינעל רבאק ערססס העולם הדפוק הזה. העולם פשוט דפוק. אבל אז יגידו לי – מה את, בת טיפשעשרה שרק גילתה שהעולם דפוק? תתבגרי! מה את, קדושה מעונה? העולם הוא לא שחור ולבן, וגם את לא מושלמת. ואין צדק בעולם, ככה זה. והכול עניין של גישה ותפיסה.

          אז את צודקת רפרפית. אני בסדר. אני יותר מבסדר. זה העולם שדפוק 🙂 ואני לא בנויה לעולם הזה… וכהנה אמירות מלודרמטיות.

          טוב, מיציתי את עצמי 😴 😅

          אהבתי

          1. וואו אני ממש מזדהה עם להפנות כעס כלפי עצמי. נראה לי שזה בגלל שאני סלחנית כלפי אחרים, וגם בגלל שאני מאשימה את עצמי בהכל ואם מישהו מתייחס אליי רע אז כנראה זו אשמתי

            Liked by 1 person

  2. אני מצטערת שהשאירו לך תגובה לא נעימה. אבל אני שמחה שפרסמת את הפוסט הזה כי גם אני מרגישה לא טוב. גם אני חוששת להתלונן לאחרים. והפוסט מראה לי שהנה – יש אנשים שמרגישים רע כמוני, זה בסדר להרגיש לא טוב והעיקר הוא שהאדם הוא אדם טוב וזה לא משנה אם יש לו תקופות קשות וקשה לו לחשוב חיובי, הוא עדיין אותו בן אדם ואנשים טובים יעריכו אותו על מי שהוא ולא על מה שהוא מרגיש

    Liked by 1 person

    1. תודה לך פאי חמודה (בתרגום חופשי של הכינוי שלך) על התגובה. נכון, הרבה אנשים מרגישים רע. ונראה לי שאכן החברה באופן כללי מסתייגת מהבעת רגשות שליליים במידה שנחשבת "רבה מדי" כי זה "מאיים" על המרקם המתפקד שלה שמסתמך על חיוביות. והרבה אנשים "בורחים" מרגשות שליליים כי זה עושה להם רע או שהם לא יודעים איך להתמודד עם זה. אבל הרבה פעמים גם החיוביות הזו מוגזמת – כשהיא הופכת למסכה חיצונית שתחתיה מוסתרים רגשות אחרים, כשהיא נועדת רק למשחק כלפי חוץ כדי לשמור על מעמד חברתי ועל "הרגשה נעימה" שטחית, וכו' וכו'.
      אבל כמו בכל דבר בחיים, הכול עניין של איזון. לא שלילי מדי עד כדי שקיעה בדיכאון ופסימיות מוגזמת, ולא חיובי מדי עד כדי התעלמות מעובדות המציאות והכחשה של רגשות וקשיים.
      אז שליליות-יתר אינה בריאה ואינה מציאותית. טוב, כך לפחות טוענים יודעי דבר 🙂. אני כרגע במצב חרטבונה שבו נראה לי שהראייה השלילית היא המציאותית יותר, והראייה החיובית נועדה "לתקן" את המציאות כדי שהחיים יהיו נסבלים. מקסים, נכון? 😏
      בכל מקרה, אפשר להסכים שנורא קשה לחיות ולעשות כששקועים בתוך דיכאון וחרדה, אז בכל מקרה אין מה להפסיד מלהיות חיוביים יותר. והרבה פעמים המציאות היא עניין סובייקטיבי ובאמת תלויה בגישה ובתפיסה.
      והרבה פעמים דפוסי החשיבה שלנו באמת מעוותים את תפיסת המציאות שלנו.
      טוב, כהרגלי אני ממשיכה לחפור במוח.
      לסיכום, אני מסכימה איתך שהעיקר שהאדם הוא אדם טוב. והלוואי שזה היה הקריטריון העיקרי שלפיו שופטים אנשים ושלפיו המציאות מתנהלת.
      לי היו חוויות מתקנות עם אנשים שהכרתי ושקיבלתי מהם המון אהבה והערכה וחיזוקים, יחד עם כל הקשיים שלי והחשיבה השלילית, והם שיקפו לי שיש בי הרבה דברים טובים ונעימים ואהובים. בשנים האחרונות אני קצת מרגישה שהסביבה לא תמיד יכולה להכיל את הקשיים שלי, אז גם לזה יש אולי לפעמים תאריך תפוגה או גבול מסוים. וזה בסדר. כי המציאות לא תתאים את עצמה אליי. אני צריכה להתאים את עצמי למציאות. ולכן חשובה בחיים יכולת להתגמש ולהתאים עצמי לשינויים. ואולי בגיל ארבעים פלוס כבר אי אפשר להמשיך לדשדש ולהתבוסס. אולי מה שחינני עד גיל שלושים ומשהו כבר נהיה פחות חינני בשנים שלאחר מכן.
      סליחה שהכברתי במילים. היום אני כך. ותראי מה זה, לא כתבתי הרבה זמן, ועכשיו רק כתבתי קצת והסכר נפרץ.

      Liked by 1 person

      1. זה בסדר. אמנם אני צעירה ממך, אבל אני לא חושבת שיש גיל לשינוי גישה. אף פעם לא מאוחר. אני הבנתי שאני לא יכולה להיות חיובית בלי עזרה נפשית. בזמן האחרון התחלתי לקבל הרבה עזרה בגלל מצב נפשי שהדרדר, הייתה לי שנה מאוד קשה ואני בתהליך לקבלת טיפול אינטנסיבי ותמיכה מכל מיני גורמים. ואני יודעת שגם כשלא אצטרך עזרה כזו אינטנסיבית אני אמשיך להיות עם פסיכולוגית לפחות לכמה שנים. זו הקלה ענקית לדעת שגורמים מקצועיים מכירים בקושי שלי ושיש לי ליווי, בהתחלה זה העציב אותי שאני לא יכולה "להסתדר לבד" כמו שחשבתי אבל אחרי שמבקשים עזרה זה הרבה יותר קל

        Liked by 1 person

        1. פאי יקרה, תודה על מה שכתבת ותודה על השיתוף בחוויה האישית שלך. אני מצטערת לשמוע על המצב הנפשי הקשה, אבל גם שמחה לשמוע שמצאת טיפול ותמיכה שעוזרים לך, זה ממש מעולה וחשוב. נשמע שאת בדרך הנכונה, ואני שולחת לך חיזוקים מרחוק. אני כרגע בלי טיפול ומנסה להגיע לטיפול ותמיכה שיתאימו לי ויעזרו לי, רק שזה בינתיים לא כל כך הולך, אבל אמשיך לנסות.
          הרגע נכנסתי לבלוג שלך בישראבלוג. ואני רואה שגם פתחת במקביל בלוג אחר. את כותבת במקביל בשניהם?
          הזדהיתי עם כל מיני דברים שכתבת, איזה קטע… ממש תחושות ומחשבות דומות… חשבתי לכתוב לך על זה כאן, אבל אני מרגישה שזה קצת פומבי מדי וארגיש יותר בנוח ב"ערוץ פרטי" – אני יכולה לכתוב לך למייל? ראיתי שהכנסת כתובת מייל בפרופיל שלך.

          Liked by 1 person

  3. אני מאוד מזדהה עם החשש לכתוב על בעיות. גם אני נסגרת (בבלוג) בתקופות שלא טוב לי. לפעמים יותר מדי עצות בעניין מבלבלות אותי ומלחיצות אותי עוד יותר.
    וגם אני תמיד נלחצת כשמשהו מתקלקל בבית. יש לי מין פחד כמוס כזה שאי אפשר יהיה לתקן, ושזה ייסחב ימים ושבועות, ושהחיים בבית יהפכו בלתי נסבלים בגלל התקלה.

    משכל זה נאמר, אני יכולה לתרום רק דבר אחד, והוא משהו שפסיכולוגית אמרה לי פעם, ושמשמש לי עוגן הצלה בימים רעים:
    יש תקופות. יש תקופות טובות, ויש תקופות רעות. וכמו שהתקופות הטובות מתחלפות ברעות, גם הרעות יעברו ויתחלפו בטובות.

    מחזיקה אצבעות לתקופה טובה שתתחיל בקרוב. חזקי ואמצי.

    Liked by 2 אנשים

    1. עדה יקרה, המון תודה על התגובה המבינה, הרגישה והחכמה. מקבלת ממך את המילים באהבה ומאמצת את העצה של הפסיכולוגית. צריכה לשוב ולהזכיר לעצמי את זה.
      בעניין התקלות בבית, אצלי זה אותו דבר ויותר מזה – פחד שכל הבית הלך קאפוט בגלל העניין הזה, ושזה ייסחב לא רק ימים ושבועות אלא חודשים ויותר… שפשוט הכול הלך פייפן ושנגרם נזק עקרוני לבית. ושזה סיפור מההפטרה לנסות לתקן, ומי יודע אם זה יעזור בכלל…
      טוב, למגיבות למעלה הגבתי במגילה שלמה, אז עלייך ארחם ואסיים כאן 🙂

      אהבתי

  4. גם הפחות חרדתיים, בתקופה הזו התלוננו על חרדות ומי שהיה חרד בלאו הכי, חרדתו גברה.
    הלא ידוע מאד מפחיד ווכמו שהאנושות גברה על מספר רב של מגיפות גם על זו נתגבר.

    Liked by 1 person

    1. נכון. בהחלט תקופה מאתגרת. והרי המציאות אישרה את החרדות שלי. פתאום לא רק אני, אלא כל העולם נהיה או.סי.די… ואמנם דווקא הפן של ההישארות בבית הביא עמו עבורי סוג של הקלה בגלל הקשיים שיש לי ביומיום בהתנהלות בחוץ, בממשק עם המרחב הציבורי, אבל עדיין יש פחד מהקורונה ומחוסר הוודאות הבריאותית והכלכלית, ומרחב המחייה הצטמצם וצריך נורא להיזהר כל הזמן, ואחרי כמה זמן של הסתגרות בבית כבר יש איזשהו רצון בכל זאת לצאת קצת לעולם ולעשות משהו, יש רצון להפסיק להרגיש מאוימת כל כך.
      נקווה שאנחנו כבר כמעט בישורת האחרונה ושהמגפה תדעך בהקדם.

      אהבתי

  5. מיד נתקפתי ברגשי אשמה שבפוסטים שלי יש כל כך הרבה חיוביות ואופטימיות 😉 אבל צחוק בצד, באמת הרבה מאד לא בסדר, וכמובן שכל אחד מגיב לזה מתוך המהות של עצמו. כמו שאמרו כאן אחרים בתגובות – גם אנשים שלא תפסו את עצמם כחרדתיים לפני הקורונה, מצאו שהם חיים בחרדות ודאגות והרבה ספקות בשנה האחרונה, אז על אחת כמה וכמה מי שגם ככה נוטה לחרדתיות, לאו.סי.די ואם יש גם קצת דכאון – אז "חגיגה" שלמה.
    כשרק התחילה הקורונה וכולנו הפגנו תסמינים של או.סי.די – חשבתי לשבריר שניה שהסובלים מאו.סי.די פתאום ירגישו טוב יותר, ירגישו נורמליים לשם שינוי. אבל טעיתי כמובן והקורונה רק החמירה את מצבם, ואני ממש מבינה אותך ולבי יוצא אלייך על הקושי הגדול שהתקופה הזאת מכביד עלייך בנוסף לכל.
    את לגמרי צודקת שהבלוג נועד – בין השאר – לשחרור קיטור. כאן אנחנו יכולים לשפוך את כל מה שבא לנו, זה המקום שלנו והזמן שלנו לבטא את מה שיש לנו בפנים בלי הצורך להתחשב באף אחד ובלי הצורך לחשוש מאף אחד. והנה מגיעה תגובה פוגענית כזאת כמו שסיפרת עליה, והופכת את הקערה על פיה. פתאום הבלוג כבר לא מקום בטוח, כבר לא מקום שמהווה חופש לביטוי שלך. וזה גורם להשתבללות. להדרת רגליים מהבלוג. ואני לא אנסה לומר "עזבי, תתעלמי" כי נפגעת ונפגעת באמת. אני רק יכולה לומר מה שכבר הזכירו כאן בתגובות – כל הכבוד לך שכתבת בכל זאת, שהסכמת לחוש את החשש הזה ולעבור דרכו ולכתוב בכל זאת, ולא להשאיר בטיוטה, ולא למחוק שניות אחרי הפרסום. זה דרש הרבה כוחות, הרבה אומץ.
    לשאלתך בתחילת הפוסט – יהיה בסדר. כבר יותר בסדר אבל עוד לא לגמרי בסדר. פשוט כל אחד מתמודד קצת אחרת עם זה.
    וכמה כיף יהיה אם בנוסף תפרסמי פוסט עם השירים האהובים עלייך………..

    Liked by 1 person

    1. היי אמפי יקרה, תודה על התגובה. לא טעית בהנחה שלך לגבי התחושה של הסובלים מאו.סי.די – באמת בעקבות הקורונה פתאום ההתנהגויות שלי לא היו מוזרות או מוגזמות אלא לגמרי לגיטימיות ואף מוצדקות, וכולם התחילו להתנהג כך. אז לא הייתי צריכה להצטדק ולהרגיש אפולוגטית בנוגע לפחדים שלי והרגשתי פחות מוזרה. למשל בעבודה פתאום כולם פיתחו מערכות יחסית מסובכות עם ידיות של דלתות 😅 במיוחד ידיות של דלתות שירותים 😁 אז אם פעם הרגשתי שכמעט רק אני מסתבכת עם איך לא לגעת בידית וכל מיני אסטרטגיות הימנעות שכוללות מגבות נייר ולעצור את הדלת עם הרגל וכו', הרי שתפסתי את כולם נוהגים כך. ופתאום הרתיעה שלי מוצדקת ואני לא מוזרה. ואם קודם הייתי צריכה למצוא דרך להתחמק מללחוץ יד לאנשים מבלי שזה יעליב אותם, פתאום ראשי מדינות מטיפים להימנע מלחיצות ידיים וגמרנו, אין לי יותר את העינוי הזה. כמעט אף אחד לא לוחץ ידיים על הפלנטה. וגם אני לא צריכה למצוא תירוצים מדוע אני נמנעת מהכנסת אנשים הביתה. קורונה וזהו. מובן לגמרי.
      העולם הלך לכיוון של סטריליות, ומהבחינה הזאת זה הקל עליי וחסך לי ממשקים שבד"כ מאיימים עליי.
      אבל, יחד עם זה, כמובן שגם יש פחד וחרדה מהקורונה עצמה. זה באמת מפחיד. למשל, אני מפחדת לנסוע באוטובוסים, ונמנעת כמה שאני יכולה. בינתיים אני רוב הזמן בבית מתחבאת מהעולם, אבל מה יהיה כשלא תהיה לי ברירה ואהיה חייבת לחזור לעולם בחוץ? לנסיעות באוטובוס? לשהייה במקום עבודה עם עוד אנשים? זה באמת מעורר חששות וחרדה. לא יודעת מה אעשה.
      אבל הנושאים שמעסיקים את המחשבות הטורדניות שלי ואת החרדות שלי לאו דווקא קשורים לקורונה, אלא הם נושאים אחרים שהיו מעסיקים אותי גם אלמלא הקורונה. הקורונה כמובן מוסיפה עוד חרדות ודאגות שקשורות ספציפית אליה, אבל היא רק נושא אחד מני רבים. כי המוח שלי הוא כר פורה ויצירתי במיוחד להפקת מחשבות טורדניות, והוא תמיד מוצא איומים ובעיות וספקות על כל צעד שעל ועל כל פיפס בכל פרט בחיי היומיום 🤓
      כן כן כן, בטח שאפרסם פוסטים עם המוזיקה האהובה עליי! קצת מתעכבת עם זה אבל זה יגיע…

      Liked by 1 person

  6. אחת מהתכונות הנבזיות ביותר בדיכאון היא שהוא גורם לאדם לחשוב שלאף אחד לא אכפת ממנו. התוצאה היא שדווקא במצב שבו האדם זקוק לעזרה מהזולת יותר מאשר בכל זמן אחר, הוא מתקשה לפרוץ את בדידותו ולבקש עזרה. והנה, את הצלחת לפרוץ את הבידוד הזה, ואת רואה שלאנשים כאן אכפת ממך ושאנחנו אוהבים אותך:) זו הדרך!

    Liked by 2 אנשים

    1. מאוד נכון. כנראה שיותר אנשים מתמודדים עם דיכאון משחשבתי, רואים שיש לך ניסיון עם זה… אגב, אני ממליצה על הבלוג כי נפלתי קמתי https://kinafaltikamti.com/ של מישהי שמדברת על הדיכאון שהיא חווה, היא כתבה על העניין שהזכרת בפוסט האחרון

      Liked by 1 person

  7. אני יודע בדיוק מה את מרגישה כשפולשים לבית שלך, הכל מתפרק, מתלכלך ואני, לפחות, לא מצליח לזהות את סיום התהליך. פעמים רבות אני מעדיף לא לתקן, לא להסב תשומת לב, כי או אז עוד בטעות אצטרך לחכות לאיש ההוא שיבוא, יידחף, ידע וגם יקח בוכטה של כסף.
    אני גם מצטרף לבהיר בענין הדכאון. למרות שיש לי עם מי לשתף, אפילו הוא פסיכולוג מקצועי ותראפיסט מוסמך – לא מסוגל.
    תודה לך על הפוסט שעזר לי מאוד לברר ולראות דברים, להשוות ואולי לשפר במעט את מצבי. ♥

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה אריק על התגובה המבינה 🌹
      רגע, מנסה להבין – אתה מרגיש שמצבך משופר בעקבות הפוסט בשל השוואה למצבי והבנה שמצבך טוב יותר משלי? 🤔 🙃 או שזו סתם פרשנות אופיינת פאראנואידית שלי? 🤪 😅

      Liked by 1 person

  8. זה באמת פוסט נדיר מאוד בבלוג שלך. קראתי אותו כמה פעמים גם כשפרסמת אותו וגם עכשיו והתקשיתי לחשוב על מילים מתאימות להגיב בהן. אני מאמינה בכל הלב שיהיה בסדר, ורוצה להאמין שכבר עכשיו יש רגעים שאת מרגישה שדי בסדר.
    שמחתי לראות שבחרת לשתף כאן בחלק מהמצוקות שלך למרות הקושי, ושקיבלת תגובות אכפתיות ומחבקות. התהליך הזה של בניית אמון בבני אדם כל כך חשוב. כשמשהו פוגע בו כל כך קשה להתאושש ולהמשיך לבנות את האמון שנפגע.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה מישהי 👍 🌸
      אני לגמרי יכולה להבין שלפעמים לא יודעים או לא בטוחים מה להגיד בתגובה, גם לי זה קורה. אז אני מעריכה את זה שהגבת למרות הקושי.
      מעניין העניין הזה של "יהיה בסדר" ו"עכשיו בסדר". אם זה עניין סובייקטיבי, הרי שבאותה מידה שאני מרגישה שהמציאות "לא בסדר" אני יכולה להרגיש שהיא "בסדר" (כמובן באופן יחסי, הרי המציאות לא מושלמת), וזה היה נכון באותה מידה. כלומר, כל מה שאני צריכה לעשות הוא להחליט שהמצב בסדר, וזהו. ואז המצב בסדר. למיטב הבנתי זה בעצם מה שאנשים אחרים עושים.
      אשמח לדעת למה התכוונת בכך שזה פוסט נדיר בבלוג שלי – במה הוא נדיר?

      אהבתי

      1. אני לגמרי חושבת שזה ככה לגבי ה"עכשיו בסדר". אני חושבת שאני אלופה בלהחליט שהכל בסדר גם כשכלום לא בסדר, ואז באמת הכל בסדר. לדוגמא בחודשים שאחרי הלידה. הכל היה נורא קשה. היה נראה שכלום לא קורה כמו שחשבנו ותכננו, שאיבדנו כל מה שהיה לנו בחיים, שאין כלום חוץ ממצוקה וקושי. שזה לא חיים. ככה לפחות בן הזוג שלי חווה את הימים בתקופה ההיא. אני קיבלתי את זה שזה מה שיש כרגע, וזה בסדר שזה מה שיש. אז החוויה שלי היתה של הכל בסדר באופן סובייקטיבי. החוויה של הבחור היתה חוויה של מצוקה.

        התכוונתי שזה פוסט נדיר מהבחינה שברוב הפוסטים את כותבת על זה שאת חווה קשיים ומצוקות, אבל הפעם הרבה יותר כתבת ושיתפת על מהות הקשיים ואיך את חווה אותם, וגם על עצם הקושי בלחלוק ולשתף, וזה שאת בוחרת כן לעשות את זה למרות הקושי.

        Liked by 1 person

        1. תודה על ההסבר 👍
          ולגבי ה"בסדר" – אני מניחה שחלק ממה שאני "מפספסת" בתפיסה שלי הוא שאנשים שמבחינתם המציאות "בסדר" לא מתכוונים שאין בעיות, להפך, תמיד יש בעיות, אלא שמבחינתם הבעיות האלו הן חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים ולא משבשים אותם בצורה מזעזעת. הם פשוט יותר אדישים ומסננים ומדחיקים ולוקחים בפרופורציות ומעשיים ובוחרים להתמקד בדברים אחרים.
          אבל כמובן שקל לתאר את זה ולנתח בתיאוריה אבל לא פשוט ליישם בפועל, במיוחד כשיש אישיות רגישה וחרדתית במיוחד ודפוסים מושרשים של המון המון שנים.

          אהבתי

          1. גרמת לי לחשוב המון עם התגובה הזו שלך, כבר יומיים אני במחשבות על זה.
            המחשבה הראשונה היתה בכיוון שאנשים פשוט מסתפקים בבינוניות ובאדישות כדרך להתמודדות עם הקשיים של החיים. המחשבה השניה היתה לכיוון קצת הפוך. נזכרתי בשיר של ריקי גל, היי שקטה. שזה מקום של להיות מודעת לכל חוסר השלמות וחוסר היופי וחוסר ההגנה מהעולם. ולמרות כל אלו להצליח להיות שקטה, ממקום של עוצמה. תמיד אהבתי את השיר הזה אבל אני מרגישה שעכשיו אחרי שחשבתי עליו מהכיוון הזה הוא כמעט מגדיר עבורי איזושהי דרך חיים הגיונית. ואחרי יומיים של המחשבות האלו הלכתי להקשיב לשיר וגיליתי שממש בשורה הראשונה היא אומרת "עכשיו הכל בסדר".
            תודה על כל המחשבות האלו…

            Liked by 1 person

            1. קראתי עכשיו את מילות השיר, שאף פעם לא התעמקתי במילותיו. באמת מילים נפלאות של רחל שפירא. וכ"כ רלוונטי למה שדיסקסנו כאן ולמה שכתבתי, ובכלל למה שאני מרגישה… תודה על הרפרנס לשיר.

              הֲיִי שְׁקֵטָה
              עַכְשָׁו הַכֹּל בְּסֵדֶר,
              אֲפִלּוּ הַמַּחְנָק עוֹמֵד לְהִשְׁתַּחְרֵר.
              זֶה לֹא הַגֵּיהִנּוֹם וּבֶטַח לֹא גַּן עֵדֶן,
              זֶה הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ, וְאֵין עוֹלָם אַחֵר.

              הֲיִי שְׁקֵטָה
              כְּמוֹ לֹא עָבַרְתְּ אַף פַּעַם,
              כְּמוֹ לֹא הָיִית צְרִימָה בַּנּוֹף הַמְטֻפָּח.
              כְּמוֹ רָאִית כַּף יָד בְּתוֹך אֶגְרוֹף הַזַּעַם,
              כְּמוֹ אֲלֻמַּת הָאוֹר הִנֵּה מָצְאָה אוֹתָךְ.

              הֲיִי שְׁקֵטָה
              כְּמוֹ אֶפְשָׁר לִשְׁטֹחַ
              אֶת הַפְּגִיעוּת מִבְּלִי לַחְשׁשׁ מֵהַשְׁפָּלָה.
              כְּאִלּוּ הַפְּגִיעוּת עַצְמָהּ הִיא סוּג שֶׁל כֹּחַ,
              כְּאִלּוּ הַשַּׁלְוָה הִיא חוֹף הַבֶּהָלָה.

              הֲיִי שְׁקֵטָה
              כְּאִלּוּ אֵין בָּךְ דֹּפִי,
              כְּאִלּוּ הָאֲוִיר נוֹתֵן לָךְ הֲגַנָּה.
              כְּאִלּוּ הַצָּרוֹת כְּבָר מִתְגַּבְּשׁוֹת לְיֹפִי,
              כְּאִלּוּ מֵעָפָר פּוֹרַחַת שׁוֹשָנָּה.

              Liked by 2 אנשים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s