אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות

ואף אחד לא יעזור כי אלו החיים, וזה מה יש

ולא ברור, ולא ברור, ולא ברור

ואין קצוות למצוקה, היא לא תחומה, היא שוות ערך לקיום, ההוויה כרוכה בה, כל עוד יש קיום יש מצוקה אינהרנטית, היא היא הקיום, היא הדאגה, הרי ללא דאגה הכול נשמט מאחיזה, הכול לא חשוב, וחוץ מזה – אכזבה. החיים מאכזבים, אנשים מאכזבים, נורא. כמה מרגיע לחיות בלי ציפייה, אבל זה גם עצוב ומתיש, ואין בשביל מה, וכל השגרה החזרתית הסיזיפית הזאת, וכולם בכזאת אקסטזה מהחיים, אני לא מבינה למה ובשביל מה, מלבד הצורך להצדיק את השגרה ואת עצמם, הלוגיסטיקה של החיים חוזרת על עצמה ומשמימה. לנקות, לתחזק, לקנות, לסדר, להסתובב, איך לאנשים בכלל נשאר זמן וכוח לדברים אחרים? לקרוא? ואני עוד בלי ילדים, ועדיין מרגישה שזה מרוץ עכברים משוגע. אולי ניהול הזמן שלי לא נכון, לא ברור, לא ברור, לא ברור. אני לא מבינה מה לא בסדר. אולי אני נתקעת יותר מדי על חשיבה במקום עשייה.

פעם זה היה אחרת.

ובכלל, החיים היו אמורים להיות משהו אחר. נפלה טעות. ואני לא יודעת איך לתקן. אי אפשר לתקן. כי החיים עצמם הם טעות מתמשכת בצירוף חוכמת חיים של הדחקה.

אני חושבת שנפגעתי בצורה שהביאה את המנגנונים שלי לכדי פקיעה. בעצם, מלכתחילה המנגנונים שלי היו שבריריים מדי, לא בנויים לחיים האלו, לזירה החברתית הקשוחה. והתפכחתי מהכול לכדי מיאוס. השביל לא מוביל אל האופק, השביל מוביל לשומקום. פעם הייתה ראייה לינארית של החיים, היום ברור שזה מעגל מסוג רדיפה אחר הזנב של עצמנו, שבסופו ירידה לתהום המוות.

אני אפילו כבר לא יודעת על מה לכתוב, בעיקר כי זה פשוט לא משנה. אנשים כותבים הרבה, מיליוני אנשים כותבים מיליוני דברים – מה זה משנה? ובלוגים ובלוגים וכל אחד עם הגיגי חייו הכל כך לא חד-פעמיים – מה זה משנה? להצדיק את קיומם? להרגיש יעני מיוחדים? לקחת חלק במסיבת התחפושות, במשחק של החיים?

ואולי אני הבעיה. אולי כל האחרים צודקים. זאת אני שלא מסתדרת, והאחרים פשוט חיים. רגישות-היתר שלי לא קלה גם לאחרים. כי לא קל לחיות עם אדם שכל פיפס מפריע לו ומערער אותו.

אבל אני גם נוטה להיות קשה מדי עם עצמי ולמהר מדי לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, ולהתנצל ולהצטדק ולהרגיש שטעיתי גם כשלא טעיתי – מה שמאוד מקל על אחרים להרגיש יותר בנוח עם עצמם ולהפיל עליי את כובד המשקל.

משהו מגעיל אותי בדינמיקת הג'ונגל של החיים. מגעיל אותי ברמת הקרביים המתהפכים.

כל יום זה מאבק בשבילי, להכריח עצמי לצאת מהבית, לצאת לזירת הקרב של המרחב הציבורי הישראלי האלים והאגרסיבי והרועש והדפוק והכעור. ולא טוב לי בעבודה.

מצד אחד, אני מרגישה שאני לא במקום שמתאים לי, לא מקום שאני צריכה להיות בו, שאני צריכה להיות במקום אחר, לעשות דברים אחרים, אבל אין לי אלטרנטיבה אחרת להציע לעצמי כרגע. אין לי רעיון ברור אחר. וגם יש לי בלגן במוח ואין לי כוחות. אני בתשישות נפשית ואין כוחות להפוך עולמות, ונוח להיות במקום המוכר. יש גם נחמה בשגרה. ויש על מה להגיד תודה, בסך הכול. הרי הכול יחסי, ובאופן יחסי אובייקטיבי – מצבי בסדר. יש זוגיות יציבה, יש עבודה סבירה, טפו טפו טפו אין איזו מחלה – רק יש מוח שעובד קשה מדי על ניוטרל. אני שומעת, אני שומעת את החריקה הנוראית של הברקס של הרכבת, הרכבת מנסה לעצור והיא לא מצליחה, ורק החריקה ממשיכה להדהד כמו תזכורת למסלול אחר שהיא הייתה צריכה לפנות אליו מזמן מזמן מזמן. כל כך מזמן, יקירתי, כל כך מזמן. חה חה חה, בדיחידה. 

וסימני שאלה, ולא ברור מה נכון ומה לא נכון. מה ההחלטה הנכונה. מה הצעד הנכון. וכמו פלונטר כזה, פקעת שכבר כל כך הסתבכה עד שאי אפשר לדעת איזה חוט למשוך כדי להתחיל לפרום. מושכים חוט אחד והפקעת מתהדקת, מושכים חוט אחר והוא נתקע. חוט שלישי נקרע, רביעי יוצא החוצה, קצר וחתוך ותלוש, לא קשור בכלל לפקעת, סתם נקלע לשם. כאוס חוטני בלתי נשלט.

עדיף כבר להישאר פקעת סבוכה ולחוצה, כי זה המצב הכי מאוזן שיש. אחרת זה למשוך הרבה חוטים שייתקעו ויבלטו וייקרעו, כמו כל הקפיצים שייצאו מהראש המתאמץ מדי. לא להילחם, כבר ניסיתי להילחם, ובהתחלה זה נראה טוב, אבל אחרי זמן מה הכול חוזר על עצמו, והמתח גדול מדי, והציפייה גדולה מדי, והרגשות הומים מדי, ועדיף להשקיט את הנפש ההומה, לרפד אותה באכילה בלתי נגמרת, שהיא לא תרגיש את הקצוות החותכים

של ההוויה.

8 תגובות בנושא ״אי נחת גדולה כל כך עד שלא רואים את הקצוות"

  1. זה בסדר גמור לכתוב בשביל עצמך.
    זה בסדר לצעוק ולהתפרק ולהגיע תקועה, ולהיות מבולבלת. מי שרוצה בקרבתך, רוצה אותה בזכות הדברים שעושים אותך את, ולא למרות.
    כולנו טובעים בסימני השאלה.

    Liked by 1 person

  2. מהנהנת בהזדהות עם הרבה מאוד ממה שכתבת, אבל לא יכולתי לכתוב את זה בצורה מדויקת, חדה ומפוכחת כמוך. אני אומרת לעצמי, שלא הכל אפשר לתקן. כן, צריך להשלים עם זה שככה זה, וימשיך להיות, בדיוק כמו שכתבת. אבל אולי בכל זאת תתעודדי מעט מכך, שהכשרון הלא רגיל שלך, לכתוב את הדברים ולתאר אותם כהוויתם, באופן חד כתער שכזה, הוא הכשרון המיוחד שלך. וכשאת מעלה את הדברים על הכתב, תמיד בצירוף זמנים מדהים לתחושות שלי (ואולי הן כך במרבית הזמן…?), זה נותן נחמה כלשהי מעצם העובדה שאפשר לתאר אותם כך, ויוצר הרגשת קירבה, תאומות-נפש.
    אז אולי תראי את עצמך כמן משוררת תוגה וזעם, עם קהל קוראים קטן אבל נאמן ואוהד. לפחות עבורי, זה שווה לא פחות מכתיבה של ידועיי שם, ואפילו יותר.

    Liked by 3 אנשים

  3. גם אני רוצה לציין את העובדה שמעבר לכל התחושה המאוסה וחסרת התוחלת יש לך את היכולת הזו, של כתיבה מדויקת, של העברת התחושה שמשותפת לרבים מאיתנו, לפחות בחלק מן הזמן. ועל כך תודה.

    Liked by 1 person

  4. רק חייבת להגיד, הפסקה הראשונה, אם היו אומרים לי שאני כתבתי אותה ופשוט שכחתי מזה, הייתי מאמינה. זה בדיוק מה שאני עוברת בזמן האחרון. (בשנה האחרונה)

    דרך אגב, התחלתי למצוא את המפלט שלי באוכל. זאת אומרת, חזרתי למצוא את המפלט שלי באוכל, אז, אני יכולה להבין אותך. זה פשוט בא בתקופות אצלי.. תקופות של הרעבה ותקופות של אכילה רגשית.

    כרגיל, שולחת חיזוקים. ואהבה. ורוגע, הרבה רוגע. כל כך הרבה רוגע שתרצי להקיא אותו. נראה לי שאת צריכה קצת שלווה. אוהבת! 🌺

    Liked by 1 person

  5. טוב שכתבת ושפכת על הדף הוירטואלי את התחושות והרגשות שלך…….מקווה שזה עזר במעט. את כותבת כל כך יפה ומדויק וכל כך קל להזדהות איתך…….
    עצוב לי שרע לך, שקשה לך, שאין לך אפילו תחושה אם ומתי התקופה הזאת תיגמר…שזה בכלל לא מרגיש כמו תקופה.
    יודעת שזה לא ממש עוזר אבל בכל זאת שולחת אור ואנרגיות טובות………חיבוק

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s