מדליקה טלוויזיה
ובוחרת דווקא ברדיו – דרך האפליקציה של "כאן" – קול המוזיקה.
שנים רבות לא האזנתי לקול המוזיקה.
פעם נהגתי להאזין רבות, ולרדיו בכלל,
אך כבר אין "מכשיר רדיו", אין "מערכת סטריאו", יש מחשב וטלוויזיה חכמה,
אז ההרגל התפוגג לו, וחבל
שישי בערב
שקט
גם בבית גם בחוץ
(מבחוץ פה ושם קולות אנשים, ילדים)
השבת צונחת
מבחוץ נכנסת רוח מפתיעה ביופיה,
אוויר רענן, קריר,
איזה יופי שבכל זאת, עדיין, בעידן פוסט-פוסט-פוסט-חיים זה,
בתוך הכלום של ההווה,
עדיין הרוח הומה, מפיחה, ועוד יש
געגועים מוזרים רדומים, כל כך רציתי לחיות ולהיות
שישי בערב ושקט ודומם,
אני לבד,
ההורים רחוקים ותמיד היו,
האחיות רחוקות, כל אחת בחייה ובעיותיה,
וכנראה מוטב המרחק (כמה עצוב. ואני בחלומותיי עוד חוזרת שוב ושוב אל הבית ההוא),
בן הזוג כתמיד בחדר השינה במיטה,
צפה שעות בטלוויזיה ועכשיו כנראה ישן,
אני לבד בסלון
עוד מעט בת 42
איך השנים עברו
באמת שרציתי
אך לא בדיוק יצא
והרי, אלו החיים, ותמיד היו.
אבל אני כנראה ויתרתי מהר, נבהלתי, התבלבלתי, התעייפתי, הצטמצמתי.
בקול המוזיקה צלילים של יצירה שמימית פתאום תופסים אותי, אני נדרכת,
כבר שכחתי איך זה להתרגש מגילוי מוזיקה קסומה,
ההתפעמות, התעופה
שקט וחשוך ולבד בשישי בערב
ואני מתעטפת לי במוזיקה קסומה
כמו פעם, כשהייתי ילדה
בודדה
ובעצם, דבר לא נשתנה
שבת שלום 🙂
ומתנצלת על המלודרמטיות. הוצפתי ברגשות עדנה ותוגה מהורהרים (מאין באתי ולאן אני הולכת).
עדיף מרגשות מעורערים 😁
אור בשולי הענן 
קראתי את הטקסט העדין והיפה הזה. אחת המחשבות שעברו בראשי עת קראתי הוא – הרינו בשר ודם לבינתיים. גם כאשר מושתל בנו חפץ מתכתי/פלסטיקי/קרמי לא חי, הוא קטן, כך שאנחנו נשארים חיות עם תודעה עצמית. ורק חיה בעלת תודעה עצמית כמונו מסוגלת להנות מהרוח, שהיא קוראת לו "יפה". עידני ה- פוסט/פוסט/פוסט לא הצליחו לשלול את הביולוגיה של חיים ומוות בה אנחנו עדיין חיים, לכן הגעגוע לעבר חזק ומציף את ה-סומה [גוף] שלנו ב"פסיכה" [ נפש] , והנפש היא הדם היא החיים.
שישי בערב, לבני דורך וגם לבני דורי [ דור הורייך, ככל הנראה, זה הגיל שלי ], היה תמיד מצב של רוגע, ניתוק מ"הבלי החיים", ל"א – בעיות החיים על שלל מורכבותם, גם האוויר כמו לרגע הצטלל והפך "קדוש" או בעל ריח אחר. זוכרת/מכירה את השיר של עמיחי – "שיר ליל שבת" :
תבואי אלי הלילה
כבסים כבר יבשו בחצר
מלחמה שאף פעם לא די לה
היא עכשיו במקום אחר
וכבישים שבים בלי הרף
לבדם כסוס בלי רוכבו
והבית נסגר בערב
על הטוב והרע שבו
וידענו היטב כי הגבול
הוא קרוב ואסור לנו שם
אבי התפלל ויכולו
הארץ וכל צבאם
צבא והארץ האפילו
עוד מעט יכבה האור
המצווה בה שמיים התחילו
שוב השניים צריכים לגמור
הצעירים מאתנו, בני ה- 20 ופחות, כבר לא מכירים את זה, בטח לא בערים הגדולות. אולי בישובים קטנים, עדיין מתקיים אותו שקט רב הוד של ליל שבת וליל הסדר 🙂
שנה טובה♥
אהבתיאהבתי
תודה רבה על תגובתך המבינה. אכן הוצפתי בתחושות מאוד עדינות של קדושה, או זמן קדוש – מה שנקרא time out of time. ובאמת בזמנים כאלו יש באוויר ריח אחר, מזוקק וטהור. וזו האינטימיות הזו בין יופי הטבע, על כל דקויותיו, לנהיית הנפש ועומק הגעגועים. ואכן "שקט רב הוד". פעם היו יותר כאלה… 🙂
הוריי בני 70, אני מניחה שהם מבוגרים ממך בכמה שנים.
אגב, לא כ"כ הבנתי מדוע כתבת כי אנו "בשר ודם לבינתיים" – הרי אנו תמיד בשר ודם. אולי יש אנשים ששוגים באשליה כי ניתן לחמוק מגורלנו הגשמי?…
כתבת: "גם כאשר מושתל בנו חפץ מתכתי/פלסטיקי/קרמי לא חי, הוא קטן, כך שאנחנו נשארים חיות עם תודעה עצמית" – אני תוהה מדוע האסוציאציה שלך הלכה דווקא לכיוון הזה, של השתלת חפץ בגוף. וברור שגם עם חפץ מושתל אנו עדיין חיות בשר ודם, ואפילו אם הוא חפץ לא קטן…
רוצה לומר: אנשים יכולים לנסות להכחיש את טבעם האנושי ולפנטז מכאן ועד הודעה חדשה על איזה עתיד על-אנושי רובוטי מהולל שיצילם מהיותם בני-תמותה, אבל זה מה יש…
אבל אולי לא הבנתי נכון את כוונתך.
תודה על השיר של יהודה עמיחי, באמת שיר יפה. לא בטוחה אם נתקלתי בו בעבר, אבל עכשיו אני בטוח מכירה 🙂 וגם האזנתי לשיר המולחן 🙂
שתהיה גם לך שנה טובה ובריאה, מלאה ביופי 🌸
אהבתיLiked by 1 person
כשהשבת צונחת (כדבריך) ואינני עסוקה, יורדת עלי עננה שלא ברור לי מה פשרה. מוסיקה רק תדגיש ותעצים את ההרגשה של הדכדוך.
אגב השיר שצרפת למרי מצליח להמחיש את מה שאני מרגישה וגורם להתכנסות והרהורים על תכלית החיים.
אהבתיLiked by 1 person
אצלי זו בראש ובראשונה תחושה של הרבה יופי, של איזו התעלות רוחנית/מטאפיזית, של התרגשות. נכון שזה גם נמהל בתוגה כלשהי, אולי מלנכוליה, מה שאת קוראת לו "דכדוך". אצלי הדיכאון הוא משהו אחר לגמרי – הדיכאון הוא התחושה של הכלום, של הוואקום, של חוסר המשמעות הטוטאלי הגורף, המצמית, המרוקן, המשתק. כאן אלו תחושות אחרות לגמרי – דווקא ספוגות במשמעות, ובגעגועים אוהבים וכמהים, בנגיעה בקצה של עושר רוחני, תרבותי, רגשי ואינטלקטואלי. אבל נכון, זה גם נמהל בתחושה חריפה של בדידות, ועולים זכרונות של כל מה שהיה אל מול כל מה שיכול היה להיות, והפער המכאיב ביניהם. וגעגועים מכאיבים אל מי ומה שהיו ואינם עוד. וכאב האכזבות.
המוזיקה מרגשת אותי וממלאת אותי באוצרותיה, ולא מדגישה את הדכדוך אלא את הצד השני של הנפש – המשתוקק, החי. אבל כן, גם לפעמים מעלה דמעות – מרוב יופי, מרוב געגוע.
אהבתיאהבתי
גם אני מצוי באותה שכבת גיל של המגיב הקודם.
רק שאני נוטה להיות הרבה יותר ארצי וגָשמי…
אז ככה:
1. עדיין יש מערכות סטריאו ומכשירי רדיו. אני מאזין לרדיו, במערכת סטריאו טובה, ממש ברגע זה.
הקידמה מביאה איתה כל מיני המצאות חדשות וכל מיני עניינים של נוחות. והנוחות כבשה את מקום האיכות בזמנים האלה. אנשים שומעים מוזיקה דחוסה אלקטרונית, ברמקולים זעירים – ומתמוגגים.
אבל אפשר לקנות מערכות טובות גם כיום. הן אמנם יקרות – אבל הן קיימות.
מצד שני, לא חייבים להוציא המון כסף. אפשר לקנות מערכת מיני/מיקרו של חברה טובה בכאלפיים שקלים – ועדיין להנות מרדיו ומצליל סביר (וגם מנגן דיסקים וגם מחיבור BLUETOOTH למכשירים מודרניים). רק עניין של החלטה. אבל מי שכבר שומע מוזיקה דרך הטלוויזיה שלו (מבעד לרמקולים השטוחים של הטלוויזיות השטוחות, רמקולים שמעניקים צליל שטוח…) – חושב לעצמו "מה, להוציא עוד כסף, כשכבר יש לי מכשיר שמצָרצֵר מוזיקה?". או: "לקנות שוב רמקולים ומערכת סטריאו שתופסים מקום בחדר?". וכך, בשם הנוחות, הקידמה, התועלתנות – נמוגה לה החוויה עצמה.
2. כן, עניין של גיל:
חברים שלי, אנשים שנהגו להאזין למוזיקה בתור צעירים, שקנו מערכות סטריאו ותקליטים ודיסקים – נטשו את המוזיקה. כשהם חוזרים הביתה – הם מתיישבים מול הטלוויזיה. אישית, אני בכלל לא מדליק את הטלוויזיה עד שעות החשיכה – אישתי מדליקה אותה ברגע שהיא מתעוררת משנתה…
3. עניין הבדידות:
כן, אנחנו יכולים לחוש בדידות גם כשאנחנו לא לבד. גם כשיש זוגיות, גם כשיש משפחה, גם כשיש הורים, גם כשיש אחיות. בסופו של דבר, אנחנו חיים את חיינו שלנו – ואנחנו נידונים לחיות בעיקר עם עצמנו. יותר קל לעבור את תקופת חיינו אם אנחנו יודעים לחיות בשלום עם עצמנו.
4. "ואני בחלומותיי עוד חוזרת שוב ושוב אל הבית ההוא":
גם אני חוזר בחלומותי אל הבית ההוא, שבו גרתי עד גיל עשרים וקצת.
רק לפני כמה ימים הודעתי לאישתי, ששוב הייתי בחלומי בבית הזה ביפו, וברחובות יפו ליד הבית.
החלומות חומקים להם כהרף עין עם היקיצה. במקרים בהם אני מספיק לאחוז בהם בזנבם – כמעט תמיד הם מתרחשים בבית ילדותי. אני כבר לא גר בבית הזה כמניָין שנוֹתָייך – כארבעים שנים אני גר בבתים אחרים – ועדיין אני חוזר אליו בחלומותי.
הורי נפטרו שניהם, מי מזמן (אבי) ומי שנים רבות אח"כ (אימי) – ועדיין הם חיים בחלומותי.
ככה זה.
אהבתיLiked by 1 person
יש הרבה מאוד אמת בטענת "ישנם מכשירים".. לי יש רדיו שמופעל תדיר. אינני סובל את הצליל שעולה ממכשיר הטלפון המחובר לרמקול, זה אחרת לגמרי.
הפעם האחרונה שהייתי בבית בו גדלתי מאז הביאוני מביה"ח היתה לפני כעשר שנים, קצת לפני שהוא נמכר, כי אבי לא היה מוכן לטפל בדמי השכירות. אינני חולם עליו. אבל לי אין בזכרונותיי יפו, סמטאותיה. אם אתה שייך לאחת מעדות הבלקן, אז ברור לי שריחות הבישולים היו דומים במטבח בית ילדותך ובמטבח בית ילדותי. יש לי בזכרונותיי שכונה חדשה בירושלים מלאה בעולים מכל המקומות האפשריים, אבל ללא הקיטש המזעזע של "בוסתן ספרדי". לא הזמנו ולא הוזמנו לבתים של השכנים. הדלתות לא היו פתוחות לרווחה והשכנות לא ריכלו בחצר. החברה שלי דאז היתה ממשפחה אשכנזיה ואליה הגעתי במוצ"ש לאכול גלידה או משהו דמוי גלידה, ולהדליק בטקס מצחיק עד דמעות את האורות בבית.
שנה טובה
אהבתיאהבתי
ולהדליק.. חבל שאין אפשרות לערוך אחרי שליחה 😦
אהבתיאהבתי
וואללה, בוורדפרס אין אפשרות לערוך אחרי שליחה…
אז תיקנתי עבורך 🙂
אהבתיLiked by 1 person
הורי הגיעו מרומניה, כך שזה לא באמת "ארצות הבלקן".
בית ילדותי נמכר לפני שנים רבות מאד. גם המילה "נמכר" לא ממש מדויקת: זו היתה דירה של "עמידר", כך שקיבלנו רק חלק מהסכום, שהיה סכום זעיר עד כדי עלבון.
יש תעתוע בחלומות:
יפו של אז, עם הרבה מאד בולגרים, רומנים, וגם פולנים – קיימת רק בזכרון.
יפו של היום ערבית בעיקרה. כשהיהודים נדדו – ברוב סיכלותם – מיפו לשיכונים של בת ים, חולון, וראשל"צ – מי שקנה את בתיהם היו ערבים.
אני גר היום בבית בשרון, בית טוב בהרבה מאותו בית ערבי ביפו. בית שתוכנן ובוצע לפי הצרכים האישיים שלנו. ביפו גרנו בשני חדרים בלבד: ההורים שלי עבדו למחייתם ב"חדר השינה" שלהם – החדר שבו ישנתי ולמדתי היה ה"סלון" שלנו…
נוסטלגיה היא לא באמת מה שהיה פעם.
החיים שלנו היו קשים ודלים. אבל היינו צעירים – ועדיין פיעמה בנו התקווה, האופטימיות.
היום, כשרוב חיי כבר מאחורי, אני כבר יודע מה הצלחתי להשיג – ומה לעולם כבר לא אשיג. היום, כשהחיים נוחים בהרבה, התקווה דווקא הולכת וקטנה. גם במימד האישי – גם במימד הלאומי.
זה לא רק ליָפו של פעם, שאני מתגעגע.
זה לא רק להורי – שכבר אינם בין החיים – שאני מתגעגע.
גם לעצמי הצעיר אני מתגעגע.
שנה טובה גם לך.
אהבתיLiked by 1 person
גם אמי מרומניה, אבל אבי טורקי [ תורכי?], ובבית הוא בישל, כך שיפו התחברה אצלי עם בולגרים [ גם לפי עדות אבי, אגב בת ים אז היתה מרוצפת ביהודים מטורקיה ].
סארטר כידוע קרא לנוסטלגיה הונאה עצמית וראה בה סכנת קיום ל"אני", ל"סובייקט" ושאר המלל האקזיזטנציאליסטי של אמצע המאה ה- 20.
גבעתיים והדירה המעוצבת לצרכינו המלאים וחיינו נוחים. גם אני בגיל בו העתיד לכאורה קצר בהשוואה לעבר, וישנה הסכמה על שהיה ושיהיה אם יהיה.
למרות זאת, אני לוקח את הנכדה לקורס צילום באמצעות הנייד.
שנה טובה, באמת. מגיע לנו.
♥
אהבתיאהבתי
אאוצ' – בסוף אלמד לקרוא לפני שיגור. התחברה..
אהבתיאהבתי
תוקן 🙂
אהבתיLiked by 1 person
כתבתי גם לקוץ – שאני חצי רומניה וחצי בולגריה (אבל בלי שורשים משפחתיים ביפו), אז הרגשתי זיקה אליכם מבחינה זו 🙂
אוהו, אני נוטה נטייה עזה לנוסטלגיה, הושפעתי מאבי שהוא כולו נוסטלגיה. מן הסתם יש בנוסטלגיה אידאליזציה ורומנטיזציה מתעתעות של העבר. אם כי בכל זאת יש מאפיינים סביביתיים, תרבותיים, חברתיים ומנטליים שהיו ואינם עוד ושחסרים, אובייקטיבית. מניחה שכמו כל דבר בחיים, גם זה עניין של איזון – זה לגיטימי ונטוע במציאות, אבל לא כדאי לשקוע בזה יותר מדי, כי זה מתעתע ושולל את ההווה ואת האפשרויות הגלומות בו, ובכלל את סחף הזמן.
בזמנו, כשהייתי צעירה יותר, קראתי קצת על הגישה האקזיסטנציאליסטית ומאוד התחברתי אליה והזדהיתי עמה (ועדיין, אני מניחה), אם כי גם היה בה משהו שאיים עליי. אני זוכרת שקראתי בשקיקה, בעניין, בהתלהבות ובהזדהות עזה את "הבחילה" של סארטר, והוא תיאר שם תחושות שהיו גם לי כבר שנים, והרגשתי שהן מאוד אותנטיות וחדות-אבחנה; אך מצד שני אותה "בחילה" מהכאן והעכשיו של הקיום הפיזי גרידא – שהרגשתי בעוז – יש בה משהו מדכא נורא. כאילו הקיום עצמו מעורר בחילה. הקיום גרידא של החומר, ההכרה בכך שזה כל מה שיש – היא מעוררת בחילה. והרי הדיכאון התפרץ אצלי בגיל העשרה בין השאר בעקבות ההבנה הזאת, ההכרה שזה הכול רק חומר פיזי, ההתפכחות מאשליית החלומות, המשמעויות והמטאפיזיקה, הנפילה מגן העדן האבוד.
שבת שלום 🌸
אהבתיLiked by 1 person
תודה קוץ על תגובתך.
1. אולי באמת מתישהו אארגן לי מערכת סטריאו. זה פחות מסתדר בדירה הנוכחית, אבל בדירה הבאה אולי אסדר את הבית עם פינה למערכת סטריאו. יש לנו איזו מערכת ישנה של בן-זוגי שאפסנו בצד, נראה לי שהיא עדיין פועלת היטב. אני בד"כ לא מאזינה למוזיקה דרך הטלוויזיה החכמה, אלא בן-זוגי קנה רמקול נייד באיכות גבוהה שאפשר להשמיע בו מוזיקה מהמחשב באמצעות bluetooth, אבל זה נכון שאין מה להשוות לסאונד של מערכת סטריאו של פעם. יש לך המלצות על מערכות כאלו? וגם אותן "מערכת מיני/מיקרו של חברה טובה בכאלפיים שקלים" – יש לך דוגמה?
2. אתה כמובן צודק בנוגע לבדידות.
3. קראתי את ההתכתבות בינך לבין אריק. אני חצי רומניה וחצי בולגריה אז יש לי איזושהי זיקה 🙂 אבל אין לי שורשים משפחתיים ביפו. אני מתחברת לגעגועיך השונים. מעניין אותי מה זה אומר שהבית העכשווי שלכם מותאם לצרכים שלכם. סתם, לידע הכללי, שאדע על מה צריך לחשוב כשקונים בית – אם בכלל אגיע כבר לשלב המיוחל הזה, בזמנים טרופים אלו של מחירים הזויים ולא שפויים של דירות ובתים.
שנה טובה וחג סוכות שמח,
אור
אהבתיאהבתי
1. הבית שלנו כבר לא מותאם לצרכים הנוכחיים שלנו. הוא כבר בן 28, הבית…
אבל הוא בהחלט הותאם לצרכים שלנו של לפני שלושים שנה.
בנינו בית פרטי, מרגע המגרש החשוף – ועד הבית המוכן שעומד עליו.
אז לא ממש "קנינו" בית – אלא "בנינו" בית.
נעזרנו בארכיטקטית, שידעה לתכנן בית בצלמנו ובדמותנו: מאד פרקטי ומעשי.
אנחנו עדיין מאד אוהבים את הבית, הוא באמת התאים לנו. והכל, במסגרת המגבלות. תמיד יש מגבלות: גודל המגרש וצורתו, אחוזי הבניה המותרים, התקציב העומד לרשותך, הצורך לבנות יחידה עצמאית לאימי המנוחה שגרה איתנו משך 23 שנים, וכו'.
בכל מקרה, הצרכים של אנשים שונים – שונים גם הם.
לא ניתן להקיש מבית שמתאים לי – לגבי בית שמתאים לך.
2. מערכות סטריאו קטנות? הנה, דוגמה, בקישור הבא:
https://www.fuse.co.il/product_category/integrated-systems/integrated-stereo-systems/
בעיניי, ה – DENON M41 היא דוגמה מושלמת.
3. מערכות סטריאו של פעם? יש אינסוף מערכות, אינסוף שילובים אפשריים. המגבלה היחידה היא גובה התקציב. בחנות, שצירפתי את הקישור שלה, יש חדרי האזנה מרשימים – תוכלי לארגן לעצמך מערכת לפי טעמך ולהעזר גם באנשי החנות. אבל יש, כמובן, עוד חנויות כאלה.
4. חג שמח!
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה וחג שמח! 🌸
אהבתיאהבתי
היטבת לתאר את הרגע ואת התחושה. גם אני תמיד חוזרת בחלומותי אל בית הורי דווקא. והתחושה שדבר לא השתנה מלווה רבות גם אותי. שישי בערב, לפי התיאור שלך, מערב תוגה וגם הבטחה, מוזיקה קסומה ורוח סתיו שחודרת, ופורעת קצת את השגרה הרובצת..
אהבתיLiked by 1 person
תודה פרי העץ יקרה, נכון – גם הבטחה וגם תוגה, גם יופי וגעגועים עזים וגם זכר האכזבות הנושנות, גם תחושת הפונטציאל הענק וגם ההשלמה עם המציאות,
והרוחות האלו הנהדרות שנושבות דרך החלון, מעירות זכרונות מרבצם ומזכירות לי נשכחות, מרעננות…
אהבתיאהבתי
גם אני מתגעגעת לימים שבהם אפשר היה 'להדליק את הרדיו' בלחיצת כפתור ולשמוע קול המוזיקה. עכשיו, עם כל השכלולים, אני עושה את זה הרבה פחות.
וגם אני מופתעת לטובה מהרוח הנעימה שכבר יש בערב ובבוקר. עוד אחד מיתרונות הסתיו.
והזדהיתי גם עם חלקים נוספים של הפוסט:)
אהבתיLiked by 2 אנשים
רוחות הסתיו הנהדרות הללו פשוט עושות לי טוב על הנשמה בימים אלו. אני מתענגת על חילופי העונות. אני חוזרת לחיים אחרי שהייתי מעוכה כתמיד מהקיץ הישראלי החם והלח. הרוחות מפיחות בי חיים, literally.
אהבתיאהבתי
הטקסט הזה עצמו היה כמו משב רוח נעים, עם ריחות של סתיו. תודה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה לך על התגובה 🙂
אני אוהבת את רוחות הסתיו האלו, את רוחות חילופי העונות, הן מפיחות בי חיים, הן נהדרות.
אהבתיאהבתי
עכשיו ערב כיפור וזה מאד מתחבר לי עם תיאור הששי בערב שלך.
צדק מי שכתב בתגובות, לגבי הבדידות, שאפשר לחוש אותה גם כשלא נמצאת באמת לבד. ושהכי הכי חשוב זה לחיות בנינוחות עם עצמי.
מוסיקה מעלה בי רגשות מאד עוצמתיים, במיוחד מוסיקה קלאסית (או שירים מילדותי או נערותי). תודה על זה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה אמפי 🍁
ונכון, לגבי הבדידות ולחיות בנינוחות עם עצמנו. לאחרונה אני יותר נהנית בחברת עצמי 😊
זה גם הרוחות הנהדרות הללו שגולשות לעברי מהחלונות ומארחות לי לחברה ומשחקות איתי ומביאות לי מתנות ממרחקים 🙂
אהבתיLiked by 1 person