נד-נד, נד-נד, רד, עלה, עלה ורד

ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה… סיפור חיי. אם כי עד כה רוב התקופות בחיי היו בסימן ירידה במצב הנפשי (ועלייה במשקל גופי)… מעגל הקסם האכזר… מעניין אם אוכל לנסות איכשהו להנדס יותר תקופות של עלייה (וירידה משקלית בהתאם)… לפצח את קוד הכישוף ולהתעלות מעליו לכדי ברייה יצרנית ומרוצה למדי. ומאוזנת יחסית.

נכון שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים את השיר הזה על איך שכל הבפנוכו שלי קורס וכולם רואים? וחלקכם הגבתם לי בביטחון שאף אחד לא רואה, שזו רק אני שרואה? אז אני מאוד מעריכה את מתן הפרופורציות ואת העידוד וההרגעה, וזה נכון בחלקו, כי באמת יש פער ענק בין איך שאני תופסת את עצמי לבין איך שאחרים תופסים אותי, אבל זה לא נכון לגמרי. כי יש ביטוי פיזי לקריסה שלי, ואחרים יכולים לראות, בהחלט. כי נכנסתי, שוב, לתקופה של זלילות חולניות של גלידות בן אנד ג'ריז (יאמי יאמי יאמי, האאא, טעיםםם טעיםםם טעיםםםם, בּוּגה בּוּגה בּוּגה, אושרררר! להזריק להזריק להזריק! עוד עוד עוד! לעורק הראשי! ישירות ללב!) ושוקולדים (הוֹ מארס נעים ורך! אתעטף בך עד יעבור זעם, עד יעברו החיים!) ועוד… וזה כדור שלג שרק הולך וגדל תוך כדי הידרדרותו במדרון התלול והחלקלק (הוֹ כדור שלג קריר וצפוני! קח אותי לנופי אירופה הקסומים של פעם!) עד שהוא נהיה מפלצת-שלג ענקית, אמורפית, מסורבלת וחסרת גבולות.

אני זוללת כמויות כאלו שגורמות לגופי להשמין מהר. תוך זמן לא רב כבר לא עלו עליי כמה זוגות מכנסיים שכה שמחתי לאחרונה שסוף סוף חזרתי למידה שלהם ושלבשתי בהנאה שמימית… והנה הם שוב מונחים בארון חסרי מעש… אנו מחליפים ביננו מבטים נוגים של הבנה-הדדית וגעגוע… ורק לאחרונה קניתי בחדווה כמה חולצות חדשות, שאפילו לא הספקתי ללבוש…. והנה שוב חזרתי לסורי והן מתרחקות ממני למחוזות אחרים, דמיוניים…

האכילה הכפייתית היא התמכרות לשמה (שלא לומר מחלה. הפרעה. כרונית). אני מסיימת חטיף מארס אחד, ומייד בא לי עוד אחד, לשחזר את ההנאה, את הסוטול. ואחרי המארס השני, כששוב הוא נגמר, כששוב אני נשארת בלי שום דבר, אז שוב בא לי עוד אחד, לשחזר את הטעם הזה והתחושה הזאת והחוויה הזאת, חייבת אותה. וחוזר חלילה. בתקופות כאלו התחושה היא שאוכל הוא הדבר היחיד שמסב לי הנאה מוחשית וסיפוק אולטימטיבי, שכל השאר הוא ריק או מעיק או מבלבל ולא מובן או ערטילאי, שמה שנשאר זה רק אוכל, אז אני רק מחכה לאכול כל הזמן. הרבה פעמים אחרי שזללתי, הרגשתי רע פיזית, וכדי להתמודד עם ההרגשה הפיזית הרעה – שוב אכלתי כדי להתנחם, כדי להקהות את התחושה הפיזית הרעה ואת המחשבות המטרידות על כך שלא הייתי צריכה לאכול כ"כ הרבה. כדי להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה ה"טובה" (המתעתעת) של אכילת שוקולד/גלידה/כל אוכל מנחם שהוא. זה באמת מעגל שקשה לצאת ממנו. הוא מתקבע אצלי מהר ולעומק. וזה כמובן קשור למוח האובססיבי שלי, לצורך הכפייתי בהרגעת התנועה הסיבובית של הכימיקלים במוח שלי.

אני יודעת שזה נורא לא בריא לאכול הרבה חטיפי שוקולד בזה אחר זה. אני יודעת שזה לא בריא לאכול שתי חבילות בן אנד ג'ריז, בזו אחר זו. אבל באותם רגעים הצורך הוא כל כך עמוק ומשתוקק וחייב. לעומת זאת, כשאני חוזרת לתקופה "נורמלית", של אכילה מאוזנת, תוך זמן קצר יורדת ההשתוקקות למתוק, וזה כבר לא מפתה אותי ופחות מעניין אותי או מושך אותי, ואני נהנית מאכילת ירקות ואוכל בריא, ואוכלת רק כשרעבה, ונהנית מהאכילה אך לא מרגישה צורך לשחזר אותה שוב ושוב, אלא עוברת הלאה לדברים אחרים, ולא אוכלת הרבה, ויורדת במשקל מהר.

די ברור שהטריגר לזלילות בשבועות האחרונים היה המוטרדות שלי מהעבודה, האכזבה שחשתי מכמה דברים שם, והקונפליקטים שהתחילו לצוץ, ונושאים בעבודה שקצת הלחיצו אותי. ולא רק שהשמנתי, גם לא ישנתי הרבה כי הייתי כולי מוטרדת. התחלתי להרגיש שפשוט לא בא לי לבוא לעבודה, אז גם לא התחשק לי ללכת לישון, כי זה אמר שהפעולה הבאה שלי תהיה לקום בבוקר לעבודה, אז דחיתי את השינה, והלכתי לישון מאוחר מדי. אז גם חוסר השינה השפיע וגרם לתחושת תשישות נפשית ועוד יותר דחף להתנחמות באכילה. והפרצוף והשיער שלי נראו בהתאם, פרצוף מעוך ועייף ושיער סמרטוטי-כאוטי. השיער זה גם בגלל מזג האוויר הלח נוראאא והבלעעעע. וכן, גם מזג האוויר עושה לי רע באופן כללי, לא בנויה לקיץ הישראלי.

אז בסופו של דבר הגעתי לשפל המדרגה, לתחתית התהום, הגוף שלי הגיע למצב איום והתריע על כך שהוא הגיע לקצה. הרגשתי נורא רע, תשושה ומלאה עד כדי להתפקע, ושעה לפני מפגש חברתי שנתי בבית הבוס שלי הודעתי להם שאיני מגיעה (גם מלכתחילה אני לא בנויה למפגשים חברתיים בתקופות של זלילות, מרגישה רע עם עצמי, מגעילה ושמנה ומאותגרת ועייפה, עם בגדים מכוערים שנבחרים מהארון רק כי הם עולים עליי, צריכה לשדרג את גרדרובת התקופות השמנות שלי), ולמען האמת גם בן-זוגי הרגיש רע (גם הוא היה אמור להצטרף).

אז ביום-יומיים שלאחר מכן די קרסתי פיזית, סבלתי מכאבי ראש איומים, חולשה נוראית, הרגשתי כאילו הגוף שלי מורכב מ-90% מרגרינה רעילה שחונקת כל אטום ואטום בגופי, ונעדרתי יומיים מהעבודה. האמת היא שגם בן-זוגי הרגיש רע – כאבי ראש ובחילות – והוא לחלוטין לא אוכל הרבה, אז יתכן שזה גם שילוב של איזה וירוס או משהו, או מזג האוויר, או לא יודעת מה.

בימים האחרונים חל שיפור בגזרת העבודה.

חלה תפנית בגישה שלי לנושא בעבודה שהעיק עליי והלחיץ אותי, הנושא הפיננסי שאני אחראית עליו, שמתחילת עבודתי שם חששתי ממנו. אני והעובדת השנייה נפגשנו עם מנהל הכספים, ויצאנו משם בתחושת הקלה, הרבה דברים שלא הבנו קודם נהיו מובנים, ואבן נגולה מעל לבנו. פתאום זה נראה הרבה פחות מסובך. אם קודם חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה, כי אין לי בכלל רקע בטיפול בנושאים כאלו, הרי שעכשיו ברור לי שאוכל, ואפילו נהיה לנו כיף להכין את המסמך הפיננסי הזה. זה לא מסמך פיננסי מקצועי, אלא בקטנה. אני מתחילה ממש להתיידד עם אקסל…

וגם הבנתי שנורא הגזמתי בהתמוטטות שלי מהעניינים שצצו בעבודה בגזרת קונפליקטים קטנים, ואכזבות קטנות. אני לוקחת קשה מדי דברים שאנשים אומרים, מפרשת בכיוון אבסולוטי מדי. השבוע היה לי נחמד ונעים בעבודה, והיחסים עם כולם נעימים ומיטיבים. חשבתי שהאכזבה שלי מהבוס לאחרונה בנושא מסוים, וקונפליקט שצץ באותו הקשר עם העובדת השנייה, הם קו פרשת המים, ושנגמרה תקופת ה"ירח דבש", ומכאן הכול יהיה מעצבן ומעיק, ושנחשפים הפרצופים האמיתיים והמציאות האמיתית והמורכבת יותר שמתחת לפוצי-מוצי, ושאצטרך להתמודד עם פוליטיקה משרדית וכיו"ב. אבל זה לא ככה. הגזמתי. המציאות היא לא שחור ולבן. ושניהם נחמדים ונעים לי איתם. ונראה לי שיהיה בסדר. וגם אם לא הכול יהיה בסדר, עדיין יהיה בסדר.

אחרי שירדתי למחתרת באותם ימי מחלה בבית, התאוששתי וההרגשה הכללית השתפרה, אפילו עשיתי בבית כמה פרויקטים קטנים – מטלות שרציתי לעשות כבר זמן רב ודחיתי עד כה. אז אני במוֹד יותר אופרטיבי, מעשי וחיוני (יחסית).

עכשיו נשאר לי לגדוע את מעגל הקסמים של הזלילה, כי זה ממשיך… זה החבל שעוד קושר ומגביל אותי ושמשאיר אותי קרובה לשפת התהום… (אם כי אני מרגישה שזה החבל שעוד שומר עליי ומשאיר אותי מוגנת מפני הכלום והריק והשממון והכאוס והעול).

למישהו יש גרזן?

18 תגובות בנושא ״נד-נד, נד-נד, רד, עלה, עלה ורד"

  1. יקרה שלי, זו לא תהיה יותר מדי נחמה, אבל לפחות את מודעת למצב. זה הצעד הכי הכרחי שיש כדי לשנות אותו.
    הלוואי ויכולתי להזכיר לך כמה אפור יש, כשאת נבהלת ורואה את הכל רק בשחור ולבן.

    אהבתי

  2. נכון, מודעת, אבל די חשה מיאוס כללי, אז זה כנראה עוד לא מספיק לקבלת החלטה…. כנראה עדיין לא מבינה "מה כבר מחכה לי שם" ביקום המקביל של האכילה רגילה… אותה מציאות אפורה, רק בלי הריגוש של האכילה… אולי בתור התחלה לפחות הסיכון הבריאותי של הזלילות ידרבן אותי להפסיק…
    אולי האפור לא מספיק לי, אולי אני זקוקה לפחות גם לסגול ולתכלת (הצבעים האהובים עליי 😊)
    תודה 💜💙

    אהבתי

  3. אנחנו חיים בעולם חולה.
    אכילה הפכה למחלה.
    מתי שהוא, לאורך ציר הזמן, המצב השתנה.
    איפשהו, בואך לחברת השפע המערבית – משהו הפך חולה.
    בניגוד לאדם הקדמון, שנאלץ להשקיע הרבה מאמצים גופניים כדי להשיג מעט אוכל – אנחנו נהנים מהמון אוכל, במינימום מאמץ גופני.
    אני מסתכל ימינה ושמאלה, רואה את כל הקשת: מאנורקטיות ועד השמנת יתר חולנית.
    אני מדבר על אנשים אמיתיים, שאני מכיר, לא דמויות בטלוויזיה.
    אני מכיר: מאנשים שאוכלים כדי לחיות – ועד לאנשים שחיים כדי לאכול.

    את כל-כך לא לבד.
    עולם תעשייתי שלם אורב לך בסוּפר. שוֹקֵד על ייצור מוצרים טעימים, ממכרים, לחלוטין לא בריאים.
    כאלו, שקשה לעמוד בפניהם: ממתקים, שוקולדים, גלידות מדהימות.
    הרזים והרזות על גבול האנורקסיה – אין בכל המאכלים הללו משום פיתוי אמיתי עבורם.
    לא רק שהם נחוּשים, הם גם לא ניתנים לפיתוי.

    לפני עשרות שנים הסתובבנו בפריז עם זוג חברים.
    הגבר שמן ואוהב לאכול – האישה צפוּדָה ורזה.
    הגיע הזמן לאכול – וחיפשנו מסעדה.
    בפריז, כן?
    שום מסעדה לא היתה טובה ומתאימה עבורה.
    בסוף, נכנסנו לאיזו מסעדה סינית.
    מה הזמינה הגברת?
    אורז לבן, הכי פשוט שיש. בלי שום דבר לידו.
    לא אורז מטוגן, לא אורז עם ביצה, לא אורז עם בשר, לא אורז עם שרימפס.
    אורז לבן, נקי, נטו.
    זהו. זה מה שהיא אכלה שם. במסעדה בפריז.
    עשרות שנים אחרֵי – היא עדיין כחושה וגרומה.
    עדיין מעדיפה מלפפון או חסה, מהגינה שלה, על פני כל מאכל אחר.

    האישה הזו היא צד אחד של המטבע.
    הצד השני מכיל את רוב חברת השפע המערבית.
    אותם אלו, שנכנסים לסופר – וראשם סחרחר מהמבחר.
    באמת, יש בארץ המון אוכל, המון אוכל משובח.
    פעם זה לא היה ככה.
    לדוגמה: פעם היתה גבינה לבנה, גבינת קוטג', וגבינה צהובה.
    היום יש כל כך הרבה גבינות משובחות, מייצור מקומי וגם מיבוא.
    אמנם הכל מאד יקר – אבל יש הכל, ממש הכל.
    ומי שאוהב לאכול – מתקשה לעמוד בפיתוי.
    הרי אכילה היא צורך כל כך בסיסי של בני האנוש, אני מתקשה להבין את מי שלא רואה בה הנאה גדולה.
    אכילה היא חגיגה לחושים, לא רק לחוש הטעם ולחוש הריח.
    איך אפשר לא לאהוב את זה?

    עם עוד כמה ק"ג, או בלעדיהם – את עדיין אותה אור.
    לטעמי, את צריכה ללמוד לאהוב את עצמך – כך או כך.

    אהבתי

  4. לא יודעת להשיא עצות, בעיקר בנושא אוכל. אהבתי את תגובת קוץ ואני לגמרי מסכימה אתו .
    תאהבי את עצמך כפי שאת, שמנה יותר או פחות רזה או כחושה. בני אדם שונים זה מזה וזה כל היופי.

    אהבתי

    1. תודה רבה 💜
      זה בסדר, לא ציפיתי לעצות, רק שיתפתי.
      זה תלוי רק בי, אף אחד לא יעשה זאת במקומי.
      צריכה להיות קצת יותר קשוחה בהחלטה, לא לברוח כל פעם לאזור ה"נוחות" שלי (נוח רק לכאורה).

      אהבתי

  5. כפי שאת יודעת אני מכירה את העניין היטב, ואכן זו התמכרות לכל דבר, הריגוש במוח שהשוקולד מביא, התשוקה לעוד מיד כשנגמר, הצורך וה craving וגם תחושת חוסר האונים מול ההתמכרות.
    בהחלט צריך לטפל בזה כמו בהתמכרות. אני מתכוונת לקבוצות תמיכה, ספונסר/ית, והחלטה לחתוך את זה לגמרי. גם אני לא שם. בשלב זה אני משתדלת באמת לא להכניס את ה'אויב' הביתה. אבל כמו שתיארת זה בהחלט בא בהתקפים.

    אהבתי

    1. כן, אני יודעת שאת מבינה אותי היטב 🙂🙁
      נראה לי שאנשים לא באמת מבינים שזה לא סתם לזלול, או סתם לאכול הרבה, לא מבינים מה זה באמת אכילה כפייתית. נראה לי שאצלך זה ממש לא באותה רמה כמו שלי, אצלי זה יחסית קיצוני. אז אומרים לי לאהוב את עצמי כפי שאני – וזה באמת נכון – אבל הבעיה היא לא רק המשקל והמראה, אלא הסבל הפיזי מהאכילה המרובה, והעובדה שקשה לי להפסיק. זה משהו שהגביל אותי רוב חיי, ובלעדֵי הפרעה זו אין ספק שחיי היו נראים אחרת – כמו גם בלי האו.סי.די (שהאכילה הכפייתית היא חלק ממנו). הייתי יכולה לעשות תארים מתקדמים באוניברסיטה, הייתי מרגישה יותר בנוח להיפגש עם אנשים, וכל מיני דברים נוספים…
      לא מתייאשת, אמשיך לנסות, ולהיות יותר קשוחה בהחלטה, בשביל עצמי. פשוט כדי שארגיש יותר טוב, שיהיה לי טוב יותר.

      אהבתי

    1. כן, אני זוכרת שכבר ראיתי את זה, ואולי ראיתי כששמת את זה בבלוג פעם. משעשע ☺️
      זה כל כך פשוט, הא? פשוט להפסיק ודי…
      מה לעשות שגוף האדם, מוח האדם ונפש האדם הם הרבה יותר מורכבים….
      אבל פשוט לשים גבול, להפסיק, להיות קשוחה יותר – כבר עשיתי את זה בעבר, וזה עשה לי טוב, ואחזור לזה…

      אהבתי

  6. לא יודעת לייעץ בנושא האכילה. אצלי בד"כ כשאין מצברוח אין תיאבון. ההתמכרות היחידה שלי בנושא היא לשוקולד. אבל נשמע לי שאת בדרך לצאת מזה, עכשיו כשהמצב בעבודה השתפר. מבינה איך דברים בעבודה יכולים לערער. רציונלית זה כל כך לא צריך להיות ככה, אבל מי רציונלי…

    אהבתי

    1. זה בסדר, לא ציפיתי לעצות, רק רציתי לשתף. אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות…
      תמיד רציתי להיות מאלו שמאבדים תיאבון כשיש להם מצב רוח לא טוב… 😏
      תודה פרי יקרה 💚

      אהבתי

  7. וואו כמה שאני מבינה אותך. האוכל כמקור לנחמה. האוכל כפיצוי על הבאסה מההשמנה. האוכל כשלא רעבים, כשעצובים. אגב גם כששמחים, לפעמים.
    להבדיל ממך אני לא הייתי יורדת מהר במשקל כשסוף סוף הייתי בטוב. אז מבינה ומזדהה ומחבקת חזק

    אהבתי

  8. כמי שרק חזר מרומא, עצתי לך היא: סעי לאיטליה. שם תוכלי לאכול מה שאת רוצה בלי נקיפות מצפון: פסטה, ניוקי, ריזוטו, פיצה, סטלימבוקה, סקאלופיני, וונגולה, ברזאולה, ספוליאטלה, טירמיסו וכמובן – גלידה (וכוס יין לבן ואספרסו ממש לא יזיקו…)
    וברצינות, כבר כתבו את זה, אבל להיות סלחנית כלפי עצמך ולאהוב את עצמך – זו כל התורה – קשה לביצוע, אבל חובה לנסות.

    אהבתי

  9. כמי שרק חזר מרומא, תוכל להגיד לי איך זה להיות שם באוגוסט? לא חם נוראאא? אני מסתייגת קשות מלטוס לחו"ל באוגוסט, גם מכיוון שכל העולם ואשתו נוסעים (אז שדות התעופה עמוסים, וכל אתרי התיירות מלאים באנשים) וגם מכיוון שגם אירופה היא כבר לא מה שהיה פעם והופכת אט אט למזרח התיכון, לא רק מבחינת האוכלוסייה אלא גם מבחינת מזג האוויר. בקיצור – מגעיל בחוץ, לא?…
    וואו, האוכל נשמע ממש טוב, במיוחד המאכלים שציינת שאין לי מושג מה הם 🙂 (אגגל)
    נכון, לאהוב את עצמי ולהיות סלחנית לעצמי – מסכימה. זה הכוח מס' 1, אולטרא-פורס, מחץ הדלתא! 🙂
    ברוך שובך למדמנתנו, אההה, סליחה, למדינתנו 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s