טוב, אז לאחרונה היינו במסעדת שף יוקרתית שבן-זוגי השתוקק לנסות כבר מזה זמן מה, וההזדמנות נקרתה בדרכנו. היה מאודדד טעיםםם ושווהההה (למרות ההסתייגות שלי ממסעדות יקרות ופלצניות). אבל לא על האוכל אני רוצה לספר, אלא על החבורה בשולחן שמולי, שבהיתי בה רוב הזמן, ואני לא מבינה איך הם לא הזמינו איזה מאבטח שיסחוב אותי משם ויעיף אותי החוצה בגין הטרדת לקוחות.
הם היו שני זוגות צעירים + תינוק של אחד הזוגות. היה ברור שהם הורים טריים ושהם משתפים את הזוג השני בחוויית ההורות החדשה וגם נותנים להם עצות וטיפים. האישה השנייה הייתה הרה. האמא הטרייה הייתה יפה. מאוד יפה. יופי כזה שהפנט אותי ובהיתי בה כמו איזו creepy weirdo. היא הייתה בהירת-עור, והפנים שלה הזכירו לי פנים של שחקנית. גם האישה השנייה הייתה מאוד יפה. היא הייתה כהת-עור, אולי ממוצא אתיופי, ונראתה כמו דוגמנית. ובכלל, שני הזוגות נראו כמו power couples, כמו המקובלים בתיכון. הנשים כאמור יפות וחתיכות, והגברים יעני סוג של מסוקסים וגבוהים ומלאי ביטחון עצמי וחשיבות עצמית ועם פרצוף של high society ובטח עושים מלא כסף, ויש להם מלא על מה לדבר בתחום העסקים או הווטאבר-תחום-שהם-עוסקים-בו, אבל תכלס עשו עליי רושם של סתם בלוק איטונג משעמם ופלוצי ומלא תעופה עצמית, ולא נראו כזה מדהים. בקיצור, הגברים היו המרכיב הפחות אטרקטיבי בחבורה. ובטח כולם התאגדו יחדיו לוודא שהגֵנים המרהיבים שלהם עוברים לדור הבא בצורה מיטבית. ובאופן כללי נראו נורא מרוצים מעצמם.
בכל אופן, כל ההוויה הזו ריתקה אותי, ההוויה של להיות אישה כל כך יפה, ותהיתי איך זה לחיות ככה. בטח החיים שלהן כל כך נכונים וממומשים, כל כך מרגשים וממצים כל רגע וקורים באמת, בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה כפייתית. והשמלות שלהן ישבו עליהן בכזו הרמוניה וחשפו ירכיים שאפילו שאולי קצת הושפעו מההריון – עדיין נראו שופרא דה שופרא. מי אמר שאין עליונות גנטית בעולם?
טוב, כן, אני יודעת, ברור, הדשא של השכנה (אופציה לשטגדיש אינפנטילי) וכל זה, ולכל אחת החבילה שלה (שטגדיש נאמבר טו), וממש לא צריך להשוות, ההשוואה היא אשליה, ואי אפשר לדעת מה באמת קורה מאחורי החזות הלכאורה מושלמת, ולכולם יש בעיות וקשיים וחסרונות, ובסופו של דבר כולנו מתמודדים עם אותן מגבלות של המציאות. אבל היופי שלהן ריתק והקסים אותי, והחיים האחרים שנשבו מהן. כמו לצפות בסדרת טלוויזיה אסקפיסטית, רק שזה היה אמיתי ובמרחק כמה מטרים ממני.
בסוף שיתפתי את בן-זוגי בהרהורים שלי, והוא היה קצת בהלם מעצם המחשבה ומהתפיסה שלי את עצמי ואת חיי שמשתמעת ממנה. הוא אמר לי ברוגע שהוא חושב שזה הכול עניין של גישה. הוא כזה חמוד וחכם ועם רגליים על הקרקע וגישה מעשית, רציונלית ועניינית. הכול אצלו הרבה יותר פשוט ובלי תסביכים וסיבוכים. הוא בעל דימוי עצמי תקין וגישה בריאה ומאוזנת, בלי ביקורת עצמית מוגזמת ובלי הלקאה עצמית. הוא לא מתערער בקלות ולא נובר בעצמו. הוא שלם עם עצמו. הוא חווה את החיים ואת עצמו בצורה כל כך טבעית ומלאת עניין ומימוש עצמי, בלי קמצוץ של ריקנות קיומית או אכילה כפייתית. כל ההוויה הזו מרתקת אותי, ואני תוהה איך זה לחיות ככה.
אור בשולי הענן 
פוסט מאוד מעניין
אני מנסה להיזכר אם אי פעם הייתי במצב דומה שבו התערערתי בגלל שראיתי מישהו שלדעתי הוא "מושלם" ואני לא מצליח. אני יותר בקטע של קראש מידיי פעם על גברים שאני אומר עליהם "וואו"
נניח היה לי מרצה לאלגורתמים במדעי המחשב שהיה גם מרצה לסיטוריה מודרנית של ארה"ב והיה לו דוג'ו לאומניות לחימה וכל שיעור הוא היה פותח ב"למישהו יש שאלות על השיעור שעבר, השיעור הנוכחי, הקורס או החיים?"
והוא פשוט שבה אותי.
אהבתיאהבתי
קודם כל הפוסט ממש הצחיק אותי, ביחוד הקטע על הגברים הבלוקים מלאי התעופה העצמית. לגופו של ענין, יוצא לי להתקל באנשים כמו שאת מתארת. לא יודעת אם יש לי תובנה גורפת על הענין, מעבר לכך שהם אנשים שהמראה החיצוני מאוד חשוב להם. כך שזה שם את מי שמולם, אם הוא לא מהזן הנ"ל, בנחיתות ראשונית מסוימת. אבל בן זוגך צודק שהענין הוא במידת החשיבות שמי שמולם מייחס לענין. בסופו של דבר הם אנשים עם קשיים וחולשות כמו כולנו, שלא נושמים אוויר פסגות. ולדעתי גם לא מתפעלים מעצמם על בסיס יומיומי. הכל בעיני המתבונן בסוף, ככה שנראה לי שמבחוץ זה נראה זוהר יותר מאשר מבפנים.
אהבתיאהבתי
אני שמחה שהנימה ההומוריסטית הייתה ברורה, כי היא בהחלט הייתה שם 🙂
מהצד, זה הכול פארסה של אבסורד, כל החיים האלו…
נכון, את לגמרי צודקת. אבל לפעמים אני בכל זאת מתנחמת במחשבה על חיים אחרים, אפשרויות אחרות, דינמיקה אחרת של חיים. כל אחד כלוא בתוך עצמו, אבל לפעמים יש נחמת-דמה במחשבה שלפחות כל האחרים משוחררים מהכלא של עצמי. בעיקר בימים קשים 🙂
אהבתיאהבתי
נשמע כמו מרצה חמוד ומגניב שהייתי שמחה ללמוד אצלו וגם לשאול אותו הרבה שאלות על החיים 🙂
(עד שהיה נמאס לו ממני והיינו מגלים את הצד האפל שלו 😈)
האמת היא שזה לא שחשבתי שהם מושלמים, ולא עניין אותי להכיר אותם – סביר להניח שאם הייתי מדברת איתם הייתי די משתעממת ולא מוצאת בהם עניין או מכנה משותף, אלא אולי יותר האסתטיקה האחרת שמושלת בגוף שלהן, בחיים שלהן, פשוט חוויית חיים כל כך שונה משלי, האפשרות שהחיים נחווים אחרת לגמרי, העצמי נחווה אחרת, הממשק בין העצמי לסביבה…
אהבתיאהבתי
אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת. רואה נשים כאלה מידי פעם בכל מיני הזדמנויות ושואלת את עצמי איך זה מרגיש להיראות ככה. לעולם לא אדע אבל בן זוגך חכם וגם צודק בגישה שלו.
אהבתיאהבתי
תודה על ההבנה ועל האמפתיה…
ואני מדגישה לעצמי – זו באמת המלכודת הקוגניטיבית – עצם המחשבה על להיות אדם אחר, שעושה לנו שירות דוב, כי המקום המיטבי שלנו הוא ליהנות מעצמנו ולא לחפש גאולה ב"לו הייתי אדם אחר". המחשבה הזו רק מרחיקה אותנו מעצמנו ובכך מגבירה את חוסר שביעות הרצון מעצמנו…
מסכימה עם האבחנה שלך על בן-זוגי 😊
אהבתיLiked by 1 person
קודם כל אני אוהב את בן הזוג שלך, ואשמח אם תכתבי עליו יותר.
לגבי איך זה מרגיש להיות יפה – שוב מסכים עם בן הזוג. יש לפעמים גם "עושר השמור לבעליו לרעתו".
אהבתיLiked by 1 person
אשתדל 🙂 הוא באמת חמוד. כמובן לא מושלם, כמו כולנו, ויש בו גם דברים שמעצבנים אותי או מפריעים לי, ולא הכול Lovey Dovey… כי זו המציאות.
אז הנה למדתי עוד ביטוי, וגם מהספר האהוב עלי, קהלת, שקראתי נורא מזמן. אני כזאת בורה בספרות היהודית, לצערי לא התעמקתי בכיוון הזה והוא נשאר אצלי כחור בהשכלה, וחבל. כי אני אוהבת את השפה העברית, ואני מרגישה את החוסר הזה אצלי. וזה מזכיר לי איך לעיתים אתה מביא אותה במובאות מהמקורות או התייחסות מרומזת כלשהי, שאני לרוב לא מבינה, שבאה להביע עמדה כלשהי, ואז אחרים ואחרות מביני עניין (מניפה ועוד) מגיבים לך בתגובות מפולפלות קצרות שמעידות שהם הבינו ב-ד-י-ו-ק למה התכוונת, ואז אתם דנים ביניכם בכמה משפטים קצרים ומרומזים – כי ברור לכם שאתם מבינים אחד את השני – שמבחינתי יכלו להיות באותה מידה חידה של חמיצר, ואני מהצד בהבעה כזאת: 😕
טוב, אני בתקופה של שיתוף-יתר, יעבור.
אהבתיאהבתי
רק תזכרי – בר רפאלי שונאת את הרגליים שלה.
אני מבינה אותך, אבל חושבת שמעבר ממש להסתכל בתמונה כמו הנשים האלה, בן זוגך צודק. לאינטראקציה שהיא יותר מפשוט לבהות במישהו, ביטחון עצמי ואיך שמישהו carries themselves מאוד משפיע על תפיסת הסביבה, גם אם הם לא נראים כמו דוגמנים. ואם בנאדם מרגיש בזבל, מאוד קשה להיראות טוב. מבטיחה לך שזו שבהיריון שישבה בשולחן נראית מזעזע כשיש לה בחילות בוקר.
אהבתיאהבתי
אני מרגישה במיץ של הזבל ובאמת לא נראית טוב בהתאם. הידרדרתי לייטלי. נפלתי קצת חזק… לא בטוחה איך לצאת מזה הפעם, קצת נתקעתי.
פחחח, לא מאמינה שהיא באמת שונאת את הרגליים שלה…
כן, ברור שלביטחון עצמי וכו' יש השפעת על תפיסת הסביבה, וזה מדכא אותי, כי אם יש ימים פחות טובים ואני מרגישה נפילה בביטחון העצמי, אז מה שנשאר לי זה להאשים את עצמי שבגללי אנשים פחות נמשכים (לא במובן המיני) אליי ופחות מעריכים אותי? כאילו אין מספיק לחץ בכל הדינמיקה החברתית הזאת… אין לי כוח לג'ונגל הזה…
זה סוג של fake it until you make it
ודווקא לאחרונה היה לי בסדר עם זה ויישמתי את זה בעבודה, שיחקתי את המשחק, ואף הייתי יחסית אדישה לזה, אבל פתאום הכול קרס בבת אחת והפכתי לערימה של משהו מפוחד ותשוש…
מסכימה – ברור – זה הכול עניין של גישה. ולהתמקד בדברים הנכונים והטובים.
אהבתיאהבתי
פעם ראשונה לדעתי שאת כותבת משהו ממשי על בן הזוג, וגם אני מבקשת 'עוד'. אני לא אקטין את החיים של האנשים היפים שראית, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי. מה, אולי באמת יש אנשים מושלמים שחייהם מושלמים, לא? כמו שאמרת, המחשבה הזו היא סוג של אסקפיזם שדומה לצפייה בשחקנים בסרט, כל כך יפים שאת מתעלמת מהאיפור ושעות האימון שהם משקיעים, שלא לדבר על הניתוחים. זו העבודה שלהם, ותנו לנו לשקוע במחשבות ורודות של איך זה לחיות בגוף כזה שכשאת יושבת במסעדה בוהים בך זרים. מהכרות עם אישה כזו, ברור לי שזה לא ככה, אבל תנו לנו לחלום ולקוות.
אהבתיאהבתי
נכון, אני לא כותבת עליו הרבה, וראי תגובתי ל"הבהיר". בעניין אנשים מושלמים – פחות התכוונתי ל"מושלמים" – הרי ברור שהם לא – ומפנה אותך לתגובתי לפיקולו בנדון. נראה לי שהתגובה הזו שלי אלייך מתאפיינת בהרבה רפרנסז, אז יאללה, הולכת על זה עד הסוף, אם כבר אז כבר 🙂 בעניין האסקפיזם – ראי תגובתי לפרי העץ…
וברור לי שגם נשים יפות מרגישות חרא עם עצמן, וגם מכירה את זה מקרוב מנשים יפות שהכרתי לאורך השנים. יפות פחות או יותר, כולנו עם אותה ביקורת עצמית מוגזמת ודפוקה… הנה עוד הוויה שמעניינת אותי – איך זה להיות גבר, נטול התסביכים הנשיים, אדיש יותר. אם כי לא נראה לי שהייתי מוותרת על להיות אישה. מרגישה קרובה יותר להוויה הנשית.
אהבתיאהבתי
ברור לי שאין קשר בין איך שנראים למידת האושר והמושלמות הנפשית, אבל לפעמים סתם כיף להזין את העיניים במראות יפים – נופים, חפצים וגם אנשים – למה לא?
אשר לבן זוגך – אולי עם הזמן הוא יצליח להשפיע עלייך בראייתו המתונה. אני יודעת שהאיש שלי השפיע עליי. לא בבת אחת, אבל זה קרה, ולטובתי (:
אהבתיאהבתי
נכון, לחלוטין אין קשר בין מראה חיצוני לרווחה נפשית ויכולת ליהנות מהחיים. זה ברור לי לחלוטין. זו האמת. אמנם מראה חיצוני אטרקטיבי יכול מאוד להקל ולהסב הנאה וסיפוק – אבל רק עד גבול מסוים. זה רק פן אחד של העצמי, ונשים יפות בהחלט עלולות לסבול מקשיים נפשיים וכו', הן לא חסינות מפגעי החיים. חוסן נפשי הוא הדבר החשוב יותר, אין ספק. לצד בריאות.
שלא נדבר על כך שיש אנשים שאינם "יפים" לפי ההגדרה הנורמטיבית, אבל יש בהם משהו מאוד מושך.
כן, עם השנים בן-זוגי משפיע עליי במידה מסוימת בראייתו המתונה – עד כמה שאפשר, לאור אישיותי המורכבת והמיוסרת, ולאור העובדה שגדלתי באווירה פסיכית בבית ההורים.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם מניפה, יופי כזה דורש עבודה ותחזוקה מונעת 😜 וכל זה במידה והן מודעות ליופיין..
הרבה פעמים הסביבה היא זו שמעניקה להן את ההכרה וערכן בעיני עצמן עולה.
לא פעם שמעתי בנות יפהפיות שלא מבינות על מה כל ההו הא, לדעתן, הן לגמרי לא יפות, נאות, אולי…
מי שחי עם יפהפיה כזו, פחות יבחין בו ביום יום וזה הופך להיות פרט חשוב פחות מאשר בתחילת הקשר .הסבירות גבוהה שהוא היה המניע היחיד ליוזמה ביצירתו ובחלוף הזמן האישיות היא זו שתשמר אותו ולא היופי..
יש לך בן זוג מדהים והוא רואה בך את היופי שאינך ערה לו.
אהבתיאהבתי
שלא נדבר על כך שלנשים יפות ההזדקנות היא יותר טראומתית 😇 (איזו נשמה טובה אני 😈).
ונכון, לא כולן "עפות על עצמן", ולא כולן מתמקדות בזה או מתעסקות בזה הרבה. ואת צודקת שהיופי בפני עצמו מניע קשר רק עד גבול מסוים, שמעבר לו האישיות כבר נכנסת לתמונה.
בן-זוגי בהחלט רואה בי יופי (לא מבינה איך), הוא אוהב אותי מאוד מאוד ותמיד תמיד, לא משנה מה. אהבה ללא תנאי. זה באמת מקסים ובכלל לא מובן מאליו.
ואין בעיה עם נקודות החן החינניות. תרגישי בנוח 🙂
אהבתיאהבתי
תתעלמי מכל נקודות (חן) המיותרות. כנראה משהו במקלדת שלי דפוק ואולי אלה האצבעות שלי.
אהבתיאהבתי
אני גם ממש אוהבת להסתכל על בחורות יפות, בעיקר עם יופי מסוג מסוים.
ונדמה שאמרת את הכל, חיים של אחרים אף פעם לא מה שהם נראים מבחוץ. לי יש לאחרונה קטע שאני מסתכלת על אמהות אחרות ותמיד נראה לי שיותר קל להן מלי, עד שאני נכנסת לשיחה מעמיקה עם אמא כלשהי ותמיד מגלה שגם לה נורא קשה.
אהבתיאהבתי
ככל שאנחנו מרגישות פחות טוב עם עצמנו, מפקפקות בעצמנו יותר – נראה לנו שלאחרים יותר קל ומוצלח. הקלישאה הירוקה של השכנים… ואיזו בעסה שלכולם לא פשוט, כי לפחות שיהיה אפשר ליהנות מהמחשבה שלמישהו אחר יותר קל, שיש אפשרות כזאת 😏
אהבתיאהבתי
פוסט מעניין שגרם לי בעיקר לסקרנות מה נחשב בעינייך יופי כזה מושלם.
ואחרי כל מה שאמרו פה מעליי בתגובות, באמת הכי חשוב זה לאהוב את עצמך ולהיות בטוח בעצמך.
ולסיום תגובתי, בן זוגך נשמע אדם מיוחד ומדהים.
אהבתיאהבתי
המשפט השני שלך כל כך פשוט ונכון ובאותה מידה כל כך רחוק מרחק שנות אור ממני…
תודה על המילים החמות על בן-זוגי, אכן זכיתי 🌸
והמשפט הראשון שלך הרים לי להנחתה – באחד הפוסטים הבאים אנסה לתת דוגמאות ליופי נשי שמוצא חן בעיניי.
אהבתיאהבתי
זה פוסט ישן אבל הרגשתי צורך להגיב. אני מקווה שאת כבר לא רואה דברים בשחור ולבן. מרגיש לי שאת אומרת – יש את הבנות היפות, ויש אותי. כאילו את הניגוד המוחלט. כאילו אתן לא חיות באותו עולם, והן חייזריות מכוכב אחר ששם אין רשתות חברתיות שמורידות אותנו לרצפה וגורמות לכולם לאובססיה ובעיות נפשיות. וגם את הבן זוג שלך לעומתך את רואה בשחור ולבן, כאילו הוא מהות הרציונל, רובוט שיכול לווסת את הרגשות שלו ולהדליק ולכבות אותם כשצריך, ואת אוסף של בעיות נפשיות, ההיפך המוחלט, מתפרקת בשנייה מקנאה ושנאה לאנשים יותר "מוצלחים" ממך. גם לי הרבה פעמים נדמה שכולם מושלמים חוץ ממני. גם אני מקנאה בכל יצור עם קצב לב תקין. אבל לא הכל שחור ולבן. הלוואי שתראי בעצמך בן אדם רגיל, נורמלי, עם יתרונות וחסרונות כמו כל אחד אחר. והלוואי שבערב בילוי עם בן הזוג תתמקדי בכמה כיף לך איתו ולא תישארי עם פוסט על אנשים זרים וכמה הם מושלמים למרות שכל מה שאת יודעת עליהם זה איך הם נראים לך מבחוץ
אהבתיLiked by 1 person
אני מבינה שכתבת גם את הצד השני, אבל מה יש להעריץ בדבר שאי אפשר לשלוט בו? אני מעריצה אנשים עם יכולות וכשרונות שהם פיתחו ועבדו עליהם במשך שנים. אני מעריצה אנשים עם טוב לב וחמלה לאחרים. אני מעריצה מדענים ואמנים שעושים דברים שגורמים לי אושר. החברה שלנו שמה דגש כל כך מוגזם על יופי חיצוני, וזה כל כך חסר משמעות
אהבתיאהבתי
אני בכלל לא הרגשתי הערצה כלפי אותן נשים יפות. אני לא מעריצה אף אחד באופן כללי. אני חשה הערכה ואהבה כלפי אנשים – לא הערצה.
זה היה רגשי נחיתות והשתאות מול חוויית החיים הפיזית הכל כך אחרת הזו.
כי אני מרגישה הרבה פעמים אי-נוחות פיזית בגוף שלי ובעולם.
כמובן הפוסט נכתב כולו בשילוב של הומור ורצינות, עם דגש על ההומור המודע לעצמו.
יופי חיצוני הוא לא דבר שגורם לי להעריך אנשים.
זו הייתה רק אנקדוטה.
אהבתיLiked by 1 person
באמת פוסט ישן, כבר עברה שנה! שיואו, איך הזמן עובר מהר כשסובלים 👵😁
מוזמנת להגיב תמיד לפוסטים עתיקים, אני לגמרי בעד, ותודה על תשומת הלב, האכפתיות וההשקעה!
נכון, הראייה הזו של "שחור ולבן" היא חלק ממה שמקשה ומעוות את תפיסת המציאות.
זו הייתה סתם סיטואציה נקודתית שכזו וברור שהקצנתי את זה באותו רגע. אני גם לא יוצאת הרבה ואין לי כמעט בכלל פעילות חברתית, אז זה היה נורא מיוחד ויוצא דופן ומרגש 🤓
אני לא הרגשתי שמדובר בקנאה, זה לא הרגש שזיהיתי אצלי, אלא יותר מין פליאה של הסתכלות מהצד על חוויית חיים כל כך שונה משלי, לכאורה. בכלל לא חושבת שהם מושלמים ואפילו להפך, אבל מכיוון שקשה לי נורא בגוף שלי, בחוויה הפיזית שלי בעולם, אז לפעמים אני תוהה איך זה לחוות את העולם אחרת מבחינה פיזית.
הבנות היפות הן לא החייזריות – אני החייזרית… 🙂
אהבתיאהבתי