אבא

אני חווה קושי להירדם הלילה בעקבות המפגש המשפחתי היום, שהיה מאתגר ומעיק כתמיד, בעיקר בגלל אבא שלי. המוח שלי מוטרד, אני מרגישה מתח בגוף. ייקח לי קצת זמן להתאושש, לרוקן מעצמי את הרעל שבכל זאת הצליח להסתנן ולעשות לי קצת שמות בראש, אף על פי שבאופן כללי הגישה שלי השתפרה ביחס לפעם ואני פחות מתייחסת ולוקחת ללב וכיו"ב, יותר אדישה. אין לי כוחות להסביר ולפרט, ולמה בכלל להיכנס לחרא הזה. דינמיקת יחסים מעוותת והרסנית, והוא אדם כפייתי ושתלטן ואומר בהנאה רבה דברים עוקצניים ופוגעים. כל הזמן פולש לנשמה. זה כל כך דפוק שפשוט חבל להתעסק בזה. צריך פשוט להתנתק. אני נפגשת איתם לעיתים רחוקות, והמפגש היום עודד אותי לרווח עוד יותר את המפגשים. היו גם דברים נחמדים היום, אבל ככה זה אצל ההורים שלי – האמביוולנטיות הנצחית שאין לה מרפא או תיקון (התיקון הוא בניתוק מהם ובכינון יחסים בריאים עם אנשים אחרים) – האהבה מכאיבה ופוגעת, ואנרגיות רבות מושקעות בעצבים וביקורת וריבים מיותרים על דברים קטנים – שבקלות ניתן היה להימנע מהם. עושים מעשים קיצוניים ויוצרים אווירה מטורפת שלא לצורך. וצועקים, צועקים, צועקים, כל הזמן. זה כל כך מתיש ושוחק.

אני רוצה להעתיק לכאן כמה קטעים שכתבתי לעצמי לפני הרבה שנים. אני חושבת שכתבתי את הדברים עבור פגישה עם פסיכולוגית, כדי לרכז לי את הטראומות מאבא – מה שאני מצליחה לזכור. לא הוספתי תאריך על המסמך, אז אין לי מושג ממתי הוא, אך אני מעריכה שהוא מסביבות אמצע שנות העשרים שלי, דהיינו לפני בערך 15 שנה (איך הזמן עובר מהר כשמנסים לברוח מההשפעה ההרסנית של אבא חולה בנפשו). כי אני מרגישה צורך להוציא ממני משהו הלילה, לא לתת לזה לבעבע בתוכי. לפעמים צריך להקיא כדי שהבחילה תפסיק. אבא שלי, אגב, מכחיש לגמרי את התקפי העצבים שלו, או אולי מודה שלפעמים הוא התעצבן, אך לא בקנה המידה שאנו טוענות לו, ואנחנו סתם מגזימות. אני יודעת שהוא פשוט אדם חולה ולא שולט בעצמו ונמצא לחלוטין בהכחשה. זה מה יש. הייתה לו ילדות קשה עם אמא חולה בנפשה, הוא ספג ממנה הרבה חרא חולני. הוא רדוף שדים פנימיים. הנה הקטע:


פעם היה אגם קטן קטן קטן וסביב האגם היה יער גדול גדול גדול ופתאום בא סלע גדול גדול ‏גדול ומלא פינות חדות וצחק צחוק גדול על האגם וזילזל בפינותיו המעוגלות ובנוזליותו ‏השקופה ולעג לקטנותו ולמבטו המודאג ובסוף קפץ לאגם והעיף את כל המים החוצה ונשאר ‏שם רק סלע ענק, פוצע ומצחקק.‏
הסלע זה אבא והאגם זה אני.‏

‏**************************************‏

זיכרונות הרסניים מאבא מתקופת הילדות:‏

כשכעס על משהו, כנראה כשהתארגנו לצאת, הוא נורא התעצבן, התנפל עליי וקרע את השמלה שלבשתי.‏

התפרצויות חולניות רבות מספור, עם מבט מטורף בעיניים, אלימות בעיקר כלפי חפצים, ‏קולות של צווחות וציוצים אלימים ומפחידים.‏

קשה לי לזכור עכשיו את כל הדברים שאמר לי ושעשה שהשפיעו עליי כל כך לרעה. אמירות חולניות דפוקות שנכנסו לי לראש. חשבתי ‏על זה הרבה לאחרונה וזה עושה לי רע ואין לי כוח להתמודד עם זה.‏

לא רק דברים שאמר, אלא גם מצבים לא בריאים ולא טובים שהוא נקלע אליהם עם אנשים אחרים והכניס גם ‏אותנו לתוכם.‏

כשסבל מרעש שכנראה הגיע מהשכנים, הוא דפק עם משקולת על הקיר עד שהייתה גומחה בקיר. גם ‏בדלת האמבטיה עשה פעם כמעט חור.‏ ואני זוכרת פעם אחרת שבה הוא דפק עם המשקולת שלו על הרצפה נורא חזק ובלי סוף , שוב ושוב ושוב, ותוך כדי התנשפויות של אדם בהתקף מפחיד, ופשוט ברחתי מהבית החוצה.

צעק בקולי קולות שוב ושוב ושוב ושוב אל מחוץ לחלון המרפסת "קוקוריקו" על תרנגול שעשה רעש, וזרק ‏עליו בקבוקי בירה שחורה.‏

הרס לי קלטת וידאו כשהיה עצבני על משהו שלא קשור אליי (ושלח אותה לאחר מכן לתיקון). ‏הרס לאחותי הקטנה משחק סוני פלייסטיישן – דיסק שהוא עיקם לחלוטין.‏

היו לו התפרצויות מטורפות ואלימות שאי אפשר היה לדעת לאן יובילו ואיך ייגמרו. מבט ‏מטורף בעיניים, קולות מוזרים ומבהילים, קול היסטרי מצייץ ומצווח, חוזר על אותן מילים שוב ‏ושוב ושוב בהתקף עצבים.‏ אני זוכרת שאחותי הגדולה ואני היינו מייד בורחות להתחבא בחדר כשהוא נכנס למצב כזה.

שבר המון חפצים. כלי מטבח, מה לא.

כשאחותי הקטנה הייתה תינוקת הוא נתן לה פעם מכה אדירה בישבן ונשאר לה סימן כחול-סגול ‏למשך הרבה זמן, סימן בצורה של יד.‏ הייתי המומה וזה עשה לי רע בנשמה לשנים רבות.

אחרי טקס סיום חטיבה (סיום כיתה ט') של אחותי הגדולה (או שלי, לא זוכרת כרגע) – חזרנו הביתה, ואחותי הקטנה, שהייתה תינוקת, לא הפסיקה ‏לבכות, ואבא שלי התעקש לשים אותה בלול בסלון ולטלטל את הלול בפראות אף על פי שהראש שלה ‏נדפק בדפנות הלול, ואת כל מי שהתקרב כדי לנסות לעזור – הוא העיף מהסלון באלימות. את ‏אמא הוא העיף בבעיטה.‏ נורא רציתי לקחת אליי את אחותי הקטנה אך אי אפשר היה להתקרב כי הוא כאמור דחף באלימות מפחידה את כל מי שהתקרב תוך כדי צווחות מטורפות ומבט מטורף בעיניים.

כשהייתי בכיתה א' או ב' – חבורה של ילדים מהשכונה הטרידה אותנו באינטרקום, לחצו הרבה פעמים וצחקקו, אז הוא ירד ‏אליהם וצעק עליהם בשאגות, ואז חזר הביתה כולו במצב מטורף, לקח את אחד הכיסאות של ‏פינת האוכל, שרגליהם עשויות מתכת, וקרע ממנו את רגלי המתכת אחת אחת, סובב כל רגל ‏סביב עצמה עד שהיא נקרעה ממקומה. ואני צפיתי בכל זה באימה צרופה.‏

הייתה לנו חתולה סיאמית, היא פעם ארבה לאבא שלי והתנפלה עליו ושרטה אותו, אז הוא רדף אחריה בכל הבית, כשתוך כדי כך הוא העיף רהיטים – ספות, שולחן – אני די בטוחה שאני זוכרת שהוא לקח את הספה והעיף אותה על דלת הזכוכית של המרפסת, והדלת התנפצה לחלוטין. בעקבות זאת מסרנו את החתולה למשפחה אחרת…

יש עוד הרבה סיפורים…

חלום מלפני כמה שבועות:‏
אני ואבא נמצאים באיזשהו מוסד ציבורי, אולי בית משוגעים או קופת חולים. ‏הוא מתעצבן כי אין מענה למצוקתו או לכאבו או לצורך כלשהו שיש לו, אז הוא תוקע לי אגרוף ‏חזק בבטן, מכה אדירה, מוציא עליי את עצביו. וזה כל כך כואב וקשה לי לנשום.‏
בבוקר, בזוכרי את החלום, בכיתי וסיפרתי לאבא עליו.‏


עד כאן הקטע שנכתב כאמור לפני כ-15 שנה.

עכשיו ההורים עוזבים את העיר שבה גרו מאז שהייתי בכיתה א' (כמובן בתוך עיר זו הספיקו לגור כבר ב-5 דירות. אבא שלי חסר מנוחה), וחוזרים לגור בעיר ילדותם, ליד אחותי הגדולה ומשפחתה. אחותי הקטנה, שכבר לא קטנה, אלא בסוף שנות ה-20 שלה, לראשונה עוזבת את בית ההורים ותשכור דירת חדר לבד בעיר אחרת באזור רחוק מהוריי אך לא מאוד רחוק ממני. יש לה המון קשיים נפשיים. אני דואגת לה ומקווה שיהיה בסדר. אני מרגישה רגשות אשמה כי אני לא יכולה לעזור לה בכל הדברים הפרקטיים. אני עושה מה שאני יכולה. ההורים עוזרים לה וקונים לה דברים – בסך הכול כוונתם טובה, וזה יפה שהם עוזרים לה, גם אם זה חיבוק דוב, חיבוק שעדיף היה לוותר עליו אם היה חיבוק אחר במקומו. אך כרגע היא עוד תלויה בעזרה שלהם, וזה בא עם מחיר נפשי ורגשי מסוים, להיות עדיין חלק מדינמיקה חולה ומטריפה. אני מקווה שעם הזמן היא תוכל לאט לאט להתנתק מהם ולהיות עצמאית יותר.

העולם לא מושלם.

8 תגובות בנושא ״אבא"

  1. וואו, טוב שכתבת את כל זה – גם עכשיו וגם אז. כמו שנכתבת – לפעמים צריך להקיא כדי שהבחילה תעבור.
    כמה נזק עושים הורים לילדיהם כאשר הם לא מטפלים בעצמם, כאשר הם לא מבינים את האחריות העצומה שמונחת על כתפיהם מרגע שהביאו עוד בני אנוש קטנים לעולם הזה………ואני כותבת "הורים" כי עם כל הסבל שגם אמא שלך עברה, גם עליה היתה אחריות לעצור את זה. לעשות מעשה. לעזוב או להרחיק או לבקש עזרה מהרשויות………אבל בסופו של יום אני לא מאשימה אותה וגם לא אותו – הם שבויים בתוך הכלא של עצמם, של החולי הזה, של הדפוסים האלה שמושרשים עמוק. רק עצוב לי עלייך ועל אחיותייך, שבבית כזה גדלתן, ואתן נושאות את כל זה איתכם כל חייכן. כל אחת מכן צריכה להתרפא בעצמה, בדרך שלה, ולסייע זו לזו עד כמה שניתן. כל אחת מכן בונה את חייה עם הכלים שברשותה, ויש רק לקוות שכולכן תשבורנה את המעגל הזה ותבאנה לעולם אנרגיות שונות מאלה שהורייכן הביאו.
    שולחת לך אור ואהבה טובה ומיטיבה…………..חיבוק

    Liked by 1 person

  2. אלימות ורעש ופחד ואובדן שליטה. אלה מרכיבים קשים מאוד לגדול בתוכם, ולא פלא שהם חרטו בך סימנים, והשאירו משקע כבד. את ואחיותיך קרבנות (התכווץ לי הלב לשמוע על האחות הקטנה עם הסימן הכחול והטלטול בלול, שגדלה לנערה ואישה עם בעיות לא פשוטות), אבל גם אמא שלך ואפילו אבא שלך. חבל שלא טיפל בעצמו, אבל זו באמת לא האחריות שלך. אני חושבת שזה גם עניין תקופתי, כי פעם גברים חונכו להפנים את כל הרגשות, ולכן כשדברים הגיעו לנקודת רתיחה הם התפרצו בלי שום יכולת שליטה. אם בכל זאת אשמש פרקליטת אבא שלך (הוא ממש לא שטן, אבל חלק ממעשיו קשים מאוד), הוא כנראה מאוד השתדל שלא להכות אתכן, למרות שגם בתיאור שלך היו כמה מכות כמו המכה בישבן של אחותך והבעיטה באמא שלך שניסתה להתקרב ללול. עדיין נדמה לי שהוא השתדל לשמור על גבולות, ואולי בראש שלו הוא אפילו הצליח. בכל זאת כמו שכתבת הכוונות שלהם טובות, גם אם הם מרעילים.

    Liked by 1 person

  3. לבי לבי על הסבל שלכן. אולי הידיעה שמדובר במחלה ולא ברוע קל לכן לסלוח וברור שהגיל תורם לתובנות. אך אין לי ספק שהטראומה מותירה את חותמה.
    בין השורות אני מבינה שהוא התמתן בהשוואה לעבר, גם אם העוקצנות והביקורת עדיין עוגנות עמוק בנפשו.
    טוב עשית שכתבת את הדברים וניקזת את כל הרעל, זו דרך אחת להקל ולו במעט על הסבל הרב.

    Liked by 1 person

  4. קשה מאוד. הוא שבוי בתוך החולי הזה, וכולכן שבויות איתו. טוב שהצלחת להתרחק, גם רגשית, ושאת פורקת ומעבדת. מקווה שלאחותך הצעירה יהיו גם הכוחות להתנתק.
    חיבוק.

    Liked by 1 person

  5. שולחת לך חיבוק וירטואלי חם ואוהד, ממש עצוב לקרוא שזאת הסביבה שבה גדלתן, מקווה שהפצעים יגלידו עם השנים אם לא לגמרי אז לפחות חלקית.
    מבט מטורף בעיניים וחוסר שליטה, מוכר, בטח שלא ברמות האלו אבל תחושת הפחד וחוסר האונים מהדהדים לי…
    חיבוק!

    Liked by 1 person

  6. טוב…מה יש לומר. קצת נאבדות המילים אחרי קטע כזה. מאוד מאוד עצוב. נשמע שאביך, אני מקווה שזה בסדר שאני אומר, הוא אדם מאוד חולה. אני יכול רק לתאר כמה קשים הסבל והאימה שתיארת. בסוף היום לכל אחד יש ״ברוטו״ כזה, שמורכב מהשכר בסיס, ואז היתרה, הנטו, חיינו הבוגרים. אני מקווה שתמצאי בהם את התיקון שאת מחפשת, ולטובה 💙

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s