החלום על התינוק

חלום שחלמתי בחודש שעבר:

אחותי הגדולה יולדת תינוק (במציאות יש לה 3 ילדים, הגדולה בת 8), ומסיבה כלשהי אני עוזרת לה לטפל בו ושומרת עליו במשך היום. ביני לבין התינוק נוצר קשר קרוב וחזק.
אני מחזיקה אותו, מחבקת אותו, נושאת אותו איתי בחוץ לטייל ולבקר בכל מיני מקומות, מדברת איתו. והוא כ"כ חמוד ועדין ושקט ונבון ובעל מבט תם ועמוק.
למרות שהוא רק נולד – ממש תינוק בן יומו – הוא מתחיל לדבר, ומתפתח במהירות לא טבעית במהלך היום. הוא פתאום משוחח איתי, עונה לי, מעיר הערות בענייני היומיום, להפתעתי אפילו מביט בעיתון ואז מעיר הערות על ענייני העולם, נושאים מדיניים, על השתלטות סין על העולם… ואני מתפעלת מאוד ומספרת לכולם.
הוא לא רק נבון אינטלקטואלית, אלא גם רגשית. הוא חייכן וחיובי, רגוע, מתקשר איתי לא רק מילולית אלא גם רגשית. אני נקשרת אליו ואוהבת אותו מאוד.
הוא חמוד כל כך, והלב שלי מוצף באהבה. הלב שלו פתוח לעולם, הוא חברותי כלפי כולם, יש בו אופטימיות ואהבה וחיוביות אין קץ.

אך התום הזה שלו עלול להיות לו לרועץ. כי יש בעולם סכנות שהוא לא מודע להן.

אחרי זמן מה של הנאה וריגוש ואושר טהור, אופל מתחיל להתגנב.

הוא איכשהו מצליח, מבלי שאשים לב, לטפס על כיסא כדי להגיע לשידה שיש עליה סכין יפנית. הוא משתמש בה במיומנות רבה לחיתוך קצוות תעודת הלידה שלו, שזקוקה ליישור השוליים. אני מזדעזעת שלא השגחתי עליו באותו רגע ומלאת אשמה שלא שמתי לב, אבל הוא רגוע לחלוטין ומחייך בשביעות רצון על שתיקן את תעודת הלידה שלו.

בהמשך מתרחש עוד מקרה מפחיד. אני יושבת לצד שולחן, והוא יושב על אותו שולחן קרוב אליי, ואני משגיחה עליו. מישהו מסיח את דעתי, מדבר אליי, לא זוכרת. ואז התינוק נעלם פתאום מהשולחן ואני מוצאת אותו על הרצפה. לא ברור אם הוא נפל או שמישהו שם אותו על הרצפה או שהוא איכשהו ירד בעצמו. הוא מחייך, אבל פתאום נראה לי שהראש שלו נהיה גדול יותר, גדול מדי ביחס לגוף. וגם העיניים שלו נראות גדולות יותר, ויש משהו מוזר במבט שלו, קצת חלול ומימי ומנותק וחייזרי. אני פוחדת שנגרם לו נזק.

זה כל מה שאני זוכרת מהחלום.

סיפרתי לאחותי הגדולה על החלום. קודם כל, היא כמובן אמרה לי בביטחון עצמי רב שחלמתי עליה בהקשר של תינוק כי היא הדמות האמהית עם ילדים קטנים שהכי קרובה אליי, שהיא מייצגת בעיניי דמות אמהית, או משהו כזה. האמת היא שהיא בכלל לא אמהית בעיניי ואף פעם לא הייתה, ויש לי חברות עם ילדים קטנים שהרבה יותר קרובות אליי ממנה. כמובן שהיא אחותי, אבל היא כ"כ כ"כ רחוקה ממני, פיזית ורגשית ונפשית. בכל מקרה, ברור לי שחלק מהעניין בחלום הוא מה שקרה לאחותי עם הבן האמצעי שלה – כשהוא היה תינוק, היא החזיקה אותו בידיים בבית ואז נתקלה במשהו ונפלה והוא עף לה מהידיים ונפל על הראש ואיבד הכרה והם מיהרו לבית החולים, והיה לו שטף דם פנימי בחלק כלשהו של המוח, זה היה נורא מלחיץ ומפחיד, ולקח קצת זמן אך הוא חזר להכרה, וסוף טוב הכל טוב – עכשיו הוא בנדיט מעצבן בן 6. היו לו כל מיני בעיות לאורך השנים, רגשיות וקוגניטיביות, אבל אי אפשר לדעת אם זה בכלל קשור לנפילה. ובכל מקרה, אחותי השקיעה בו המון, בטיפולים שונים ובאופן אישי רגשית, והוא התקדם והשתפר. הגדולה שלה עוד יותר מעצבנת, קיבלה מאחותי הגדולה את הגֵנים של הרוע הטהור. אוהבת להתעלל ולהציק, אך השתפרה בזמן האחרון. שני הגדולים מקבלים ריטלין. אלוהים, ואנשים עוד ממשיכים להטיף לי כמה ילדים זה הדבר הכי מדהים בעולם. יה, רייט. אחותי הגדולה אמרה לי פעם בחיוך שזה לא אומר שהילדים שלי יהיו מעצבנים כמו שלה. ובן זוגי אמר לי את המשפט המצחיק הזה, שילדים זה כמו פלוצים, אתה סובל מאלו של אחרים אבל אוהב את שלך. בכל אופן, הקטנצ'יק שלה בינתיים ממש מתוק ורגוע יחסית, פיצוי על שני הפיראטים הראשונים.

בכל מקרה, באותה שיחה לא אמרתי לה את זה, שהחלום בטח מושפע מהמקרה עם האמצעי שלה, כי לא רציתי להיכנס לזה או להזכיר לה את זה, למרות שאין לה בעיה לדבר על זה. היא לא העלתה את זה. היא אמרה שבחלום הרבה פעמים הדמויות מייצגות חלקים בנו (כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה על החלום הקודם. היא בטח שמעה את זה מהפסיכולוגית שלה), ושמבחינה זו התינוק מייצג משהו בי, איך אני חווה את העולם ומרגישה בו – פגיעה ושברירית, מאויימת, חשופה לסכנה, לא בטוחה, לא מוגנת, חסרת אונים, מפוחדת. עולם מסוכן ומאיים. כן, בהחלט, זה נכון, כמובן. עכשיו אני חושבת על כך שלפי הגישה הזאת – גם המאפיינים האחרים של התינוק – חדוות החיים, אהבת האדם, הגישה החיובית – מייצגים חלקים בי, או חלקים שאני משתוקקת אליהם. אולי אהבה תמימה לעולם, אנרגיית חיים ראשונית טהורה – לפני שהעולם הורס אותה.

לי ברור שהחלום כמובן מגלם את אחד החששות שלי מהבאת ילדים לעולם – שהילד ייפגע, שיקרה לו משהו. וזו רק הסתייגות אחת שלי מני רבות.

כל הנושא הזה של הבאת ילדים לעולם – כבר מזמן מזמן חשבתי לכתוב על כך יום אחד פוסט בבלוג, אך טרם יצא לי… תמיד הרגשתי שיש הרבה דברים לכתוב על הנושא, ושזה צריך להתנסח נכון ומובן וממצה ומקיף ומדויק (ההסתייגויות וההתלבטויות נובעות ממגוון סיבות שונות), אך שמצד שני, מה זה משנה לכתוב על זה בבלוג, הרי כל ההתלבטויות ידועות וקלישאתיות… כל העולם כותב על זה ומדבר על זה… ה"בעד" וה"נגד" ידועים, ואין אמת אבסולוטית, זה עניין של החלטה אישית, תפיסת עולם, מבנה אישיוּת, נסיבות אישיוֹת… ואני כבר טחנתי את הנושא לאורך השנים בשיחות עם בן זוגי וחברות והמשפחה והפסיכולוגית… כל הזוויות דוסקסו… אם כי באופן ספּוֹראדי למדי… אז נראה לי שאכתוב את הפוסט הזה בקרוב, גם אם רק כדי "לעשות לעצמי קצת סדר בראש".

אני מניחה שהכיוון שלי בסופו של דבר הוא לא להביא ילדים לעולם, אך מכיוון שיש לי נטייה לחוסר החלטיות כרוני ולהתבוססות בהתלבטויות אין קץ, גם בנושא הזה אני מתקשה להגיע להכרעה סופית (אפשר גם להחליט לא להחליט… גם זו החלטה), ומניחה שאמשיך להתלבט בזה עד שהנתונים הביולוגיים שלי כבר יהפכו את ההתלבטות ללא רלוונטית ובעצם יעזרו לי להחליט סופית לא לעשות זאת… וזה כבר יקרה ממש בקרוב, אם לא קרה כבר. השבוע מלאו לי 41 שנה.

ואגב, זה ממש לא טראגי בעיניי לא להביא ילדים לעולם. אולי אפילו להפך… ואני לא חושבת שאתחרט על כך; ובכל מקרה אני מעדיפה להתחרט על כך שאין לי ילדים מאשר להתחרט על כך שהבאתי ילדים לעולם.

כשהייתי צעירה יותר, דווקא היה לי ברור שאהיה אמא. רציתי מאוד להביא ילדה לעולם, שאוהב מאוד ואשקיע בה ואעניק לה המון אהבה ומסרים חיוביים (בניגוד למסרים השליליים שהוריי הטמיעו בי) ואוצרות תרבות. תמיד הרגשתי אמהית ואהבתי ילדים, וטיפלתי בילדים (כולל אחותי הקטנה) והתגעגעתי לעולם הילדות. אבל בשנים מאוחרות יותר עברתי תהליך התפכחות כללי. מהכל. מהעולם, מהמציאות, מאנשים.

ממה שאני רואה וחווה אני מסיקה שאנשים משליכים על העניין הזה של גידול ילדים כל כך הרבה אשליות, מספרים לעצמם סיפורים כדי למלא את החיים התמוהים האלו במשמעות וסדר והיגיון וכדי להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות וכיו"ב…
אחותי הגדולה אמרה לי שההחלטה הזו היא שלי בלבד, וכל החלטה היא לגיטימית, והחלטה לא להביא ילדים לעולם היא ממש מובנת ולגיטימית, אבל – אני לא יכולה לקבוע מה אנשים אחרים מרגישים ולמה הם מביאים ילדים לעולם ולקבוע שזה הכל אשליות, כי תפיסת המציאות של אחרים שונה משלי, ומה שאני תופסת כאשליות הוא לאו דווקא אשליות בשבילם אלא משהו אמיתי מאוד. שאני צריכה להתמקד בחיים שלי ובהרגשה שלי ובהחלטה שלי, ולא לקבוע אמיתות אבסולוטיות מכלילות על כל בני האדם ועל המציאות. כי זה עניין מאוד סובייקטיבי.

אבל הנה, אני כבר גולשת… אמשיך את הנושא בצורה מסודרת בפוסט הבא בעניין זה.

תודה על ההקשבה.

23 תגובות בנושא ״החלום על התינוק"

  1. ברור שההתלבטות שלך באם להביא ילדים לעולם או לא, מטרידה אותך וחודרת לך אל תוך החלומות וזה לאו דווקא קשור לדמות אימהית זו או אחרת אלא אליך, איך את תהיי, באם תחליטי להביא ילדים וכמובן אל זה מתווספות החרדות, הקושי ואפילו ההתרגשות והכיף שמתלווה לעניין הילדים.
    אני חושבת שמה שתחליטי זו החלטה טובה ובודאי שלגיטימית ולא טרגית. אני תמיד אומרת שאם יש ספק, אין ספק.
    אני יודעת שאין מצב בעולם שלא אלד ומקווה שאפילו יותר מפעמיים. זה בוער לי ברחם, לא יודעת איך להסביר. כלומר, אני לא רוצה ללדת בשנה או שנתיים הקרובות אבל לא רואה את עצמי בלי ילדים.

    את חולמת הרבה וזוכרת! איזה כיף לך. אני לא זוכרת כלום…

    אהבתי

    1. לא הודיתי לך מספיק על התגובה כי הייתי קצת לחוצה ומצוברחת באותם רגעים, אז באמת תודה רבה 🤗
      גם אני פעם הרגשתי שזה ברור לי שיהיו לי ילדים, מאוד רציתי…
      כנראה התעייפתי מהר מהחיים 😅 😳

      אהבתי

  2. החלום, כפי שכתבת מגלם את כל חששותיך.
    ההחלטה היא שלך ובן זוגך בלבד, אלא שהיו לא מעט מקרים שהתקבלה החלטה להימנע מהבאת ילדים ובדיעבד נולדה חרטה גדולה על כך. הצרה היא שאין דרך חזרה.
    עד שלא חווים אמהות, אי אפשר לדעת מהי באמת ואני שיננתי לעצמי תמיד שעצם בריאתנו , מטרה אחת לה, להמשיך את קיום העולם.
    אולי זה המניע של הורים מאמצים (לא רק כאלה שאינם מסוגלים להתרבות). אם ילד כבר נולד ולא הם תרמו לבריאתו, לזכות לפחות ולהעניק אהבה וגם לקבל בחזרה.

    אהבתי

    1. להמשיך את קיום העולם. המממ. מעניין. כרגע יש בעולם מעל 7 מיליארד בני אדם, את חושבת שהאנושות בסכנת הכחדה בשל מחסור בבני אדם?… יש פיצוץ אוכלוסין שדווקא מסכן את המשך קיום העולם, יש יותר מדי אנשים. כאילו שזה בדיוק מה שחסר לעולם, עוד בני אדם. העולם שורץ בני אדם, העולם קורס תחת בני האדם, תחת הזיהום והזבל שהם מייצרים, תחת הרעש שהם מייצרים, תחת הבטון שהם בונים, תחת התמעטות המשאבים שהם צורכים. וכן, זה מה שעוד חסר. עוד בני אדם. מסכן העולם. מסכנים העצים. כי הם לא מה שחשוב. מה שחשוב זה עוד בני אדם שיפליצו עוד בני אדם שיסתובבו בעולם ויחשבו שהם כ"כ חשובים, שחייבים לייצר עוד כמוהם. קצת ענווה. ואיכות החיים של בני האדם עצמם יורדת בשל פיצוץ האוכלוסין.
      את כותבת שאין דרך חזרה מההחלטה לא להביא ילדים לעולם – אבל גם אין דרך חזרה מהבאת ילדים לעולם, ואז החרטה גם משפיעה על חיי הילדים, שזה עוד יותר עצוב. אני חוזרת ואומרת – אני מעדיפה להתחרט על כך שאין ילדים מאשר על כך שיש. ואז מה אם מחליטים לא להביא ילדים לעולם ובשלב מאוחר יותר, נגיד, חושבים שאולי כדאי היה להחליט אחרת. מה זה משנה? הרי הסוף הוא אותו סוף. אנחנו כ"כ זמניים כאן. זה שם הכל בפרופורציות.
      כן, חשבתי בעבר על אימוץ, חשבתי על כך שחבל שיש ילדים נטושים שצריכים אהבה, ולי יש אהבה לתת. אך בן זוגי לא רוצה לאמץ. מה גם שגם אני לא בטוחה. אני יודעת שזה תהליך בעייתי. ואולי מדובר בד"כ בילדים עם בעיות רפואיות, וזה מאוד לא פשוט. ואני גם עייפה מהחיים באופן כללי, וגם מכל ההטפות המיסיונריות של אלו שנורא חשוב להם להפיץ את בשורת הילדים, זה רק יוצר בי יותר אנטי, כי זה ממחיש את היומרה האנושית שאני כל כך מצרה עליה. קצת ענווה. אף אחד לא באמת יודע שום דבר על העולם המוזר הזה. אבל העיקר שכולנו נמשיך להיוולד ולמות ולהיוולד ולמות ולהיוולד ולמות ולהיוולד ולמות ולהיוולד ולמות וחוזר חלילה לאורך מיליוני שנה, ואז הכל בסדר. כי ככה כולם תמיד עשו, אז זה אומר שככה צריך לעשות, וזה מה שהכי חשוב ביקום הסתום הזה.
      ידעתי שאני לא צריכה לכתוב על הנושא הזה כי אני יודעת שלא אהיה מובנת וזה יתסכל אותי. אנשים מיד יפרשו זאת בצורה מעוותת ושטחית ורחוקה מהכוונות שלי. ויתייחסו אליי כאל מישהי שאין לה מספיק "דחף אמהי", כאשר האמת רחוקה מזה מאוד. בדיוק להפך. וחוצמזה, לא פשוט לי לחיות, התפקוד היומיומי הבסיסי הוא בשבילי כבר הישג, והסטטוס קוו של השגרה היציבה יתערער לחלוטין אם אביא ילדים לעולם… מי יודע אם בכלל אעמוד בזה מבחינה נפשית, וכמובן הלידה יכולה להיות חוויה טראומתית, מי יודע איך זה ישפיע עליי, ואם אתדרדר נפשית זה ישפיע על הילד, וזה יצער אותי נורא.
      רציתי לפרט יותר בפוסט שאכתוב על הנושא הזה, ולכן כאן כתבתי רק חלקית, אבל אני כבר נדרשת להסביר יותר בתגובות.
      אני אביא ילד לעולם מסיבה אחת ויחידה בלבד: כי אני חושבת שכדאי לו לחיות. ואני לא בטוחה בזה בכלל. ואני אביא אותו לעולם אך ורק, אך ורק, בשבילו ולא בשבילי. ואולי מחוות האהבה הגדולה ביותר שאני יכולה לעשות למען הילדים שלי היא לא להביא אותם לעולם בכלל.
      דווקא מאוד הייתי רוצה ילדים, תמיד רציתי, מצדי ארבעה, אבל בעולם אלטרנטיבי. במציאות אחרת. אבל במציאות כפי שהיא, אני פשוט הייתי רוצה לחסוך מהם את כל החרא הזה והשטויות האלו, כל ההבלים האנושיים, וכל הכאב והצער. והאשליות, הו האשליות. מרגע שהתפכחתי מהרבה אשליות, הבנתי את המנגנונים הפסיכולוגיים שעובדים בראשם של אנשים, מנגנונים שהם זקוקים להם בשביל לצקת משמעות לקיומם, בשביל לעשות תיקון לעצמם, בשביל להאדיר את עצמם או את תחושת החשיבות העצמית שלהם, כדי להיות כמו כולם ועקב כך "לדעת שהם בסדר", בגלל תחרותיות ואגו והישגיות, בשביל להסיח את הדעת מהשדים הפנימיים או מהכלום של הקיום, וכיו"ב.
      והיומרה הזאת, להחליט בשביל מישהו אחר שהוא יחיה.
      אגב, יש גם אמהות שלא עושות אידאליזציה לחוויית האמהות, יש אמהות שאמרו לי שבדיעבד הן חושבות שזו ממש לא חובה ושבהחלט אפשר לוותר על זה. פעם היה פחות מקובל להתבטא כך, ממש "חילול הקודש"… היום זה כבר יותר מקובל.
      ושוב – בעבר פנטזתי על להיות אמא ונורא רציתי, אבל התאכזבתי מהרבה דברים, התפכחתי, עברתי בדרך משבר נפשי גדול שלאחריו עסקתי בעיקר בלנסות לשרוד. וכל החלומות של פעם, כל האידאלים, הפכו לפחות רלוונטיים. אני לא יכולה לשחק את המשחק. אני מסתכלת מהצד. אני רואה שזה משחק. זה הכל משחק. זה לא מה שחשבתי.

      אהבתי

      1. אני חוששת שפרשת לא נכון את תגובתי.
        לא המלצתי לך ללדת, כתבתי שזו החלטה שלכם בלבד.
        הוספתי כמובן דברים שנאמרו ע"י אנשים שחשבו בדיוק כמוך ובדיעבד הצטערו על
        ההחלטה שקבלו.
        אסונות הטבע שפוקדים את העולם יכולים
        להביא לכליה של המוני אנשים כנ"ל
        מלחמות ועוד
        מתי שהוא הכדור הזה, כמו כוכבים אחרים יפסיק להתקיים ולא נראה שזה יקרה בקרוב המודעות גבוהה יותר ומנסים לתקן את הנזקים שנגרמו ובכל זאת הכדור הזה לא יתקיים לנצח נצחים.

        אהבתי

        1. היי רחל יקרה, רציתי לכתוב עוד בתגובתי המקורית אלייך – אבל משום מה בסוף לא כתבתי, אולי כי גם כך התגובה הייתה ארוכה ולא רציתי להכביר – שאני מתנצלת מראש על נימת ה"מגננה-מתקפה" ושזה בכלל לא אישי "נגדך", את הרי אומרת דברים שרוב האנשים אומרים, הדברים הסטנדרטיים הרגילים. וברור לי שלא המלצת לי ללדת, זה לא מה שהקפיץ" אותי, וזה בסדר גמור גם להמליץ או להביע דעה בעד. התסכול שלי הוא כללי יותר, וזה מעבר לעניין הילדים, אלא משהו אנושי כללי יותר, שבא לידי ביטוי גם בנושא הילדים. לפי התגובוות אני מסיקה שאיני מובנת עד הסוף… זה מעבר ל"ללדת" ו"לגדל ילדים", זו אשליית החיים בכלל… והאגואיזם של האדם בכללותו המייחס לעצמו חשיבות-על. כמובן יש גם סיבות קונקרטיות יותר… אין לי מושג, בגדול הכל מבלבל ואני סתם מנסה לשרוד בתיפקוד יומיומי. תודה וסליחה

          אהבתי

  3. קראתי את החלום שלך כמבטא כמיהה לקשר עם ילד משלך, קשר שהוא כמעט סימביוטי. החרדות והחששות תופסים מקום רב בגידול ילדים, אבל מנסיוני הם לא מאפילים על האושר והטעם שבכך. מבחינתי החיים היו ממש תפלים ללא ילדים. אבל עם זאת מובן שזו החלטה אישית של כל אחד, ויתכן שמי שלא רוצה להיות הורה "גן ההורות" פחות חזק אצלו והוא לא נועד לזה.
    זה שאת עדיין מתלבטת בנושא דרך החלום מראה שלא ויתרת על כך לגמרי, ואת עדיין מעבדת את הנושא.

    אהבתי

      1. היי שוב, תודה על הדברים שכתבת. התחברתי עם הפרשנות שלך של החלום כמבטא את אותה כמיהה, ושמחתי לשמוע את המסר המרגיע מניסיונך בנוגע לחרדות ולחששות לעומת האושר והטעם שבגידול ילדים. קצת הפריעה לי ההתייחסות ל"גן ההורות", כי רוב חיי השתוקקתי להיות אמא ותמיד הייתי מאוד אימהית וטיפלתי בילדים ובאחותי הקטנה, ונראה לי שבמקרה שלי זה לא היעדר דחף אימהי (להפך), אלא יותר התפכחות כללית מהעולם ומבני אדם, עייפות נפשית ועוד כמה דברים. אולי פירשתי את אמירתך זו כאמירה שיפוטית (לא כולם נועדו לתפקיד המדהים והנשגב הזה של הורות), אבל מהיכרותי איתך אני בטוחה שזו פרשנות לא נכונה שהשלכתי על דברייך מתוך המגננה שלי.
        תכלס, כשאני מסתובבת בחוץ, כל מה שאני רואה זה הורים מיוגעים צועקים על הילדים המעצבנים שלהם, אבל כנראה שמבפנים זו חוויה נפלאה 😈 😇 סתאאאאם, נו 🤐 🙃

        אהבתי

  4. תסלחי לי אם אפתח בהתייחסות לעובדה שצויינה בפוסט אגב אורחא שהשבוע מלאו לך 41 שנה, ולברך אותם בברכת יומולדת שמח? חלום מאוד מעניין חלמת. יש בו רגשות שכבר עלו בתיאור החלום הקודם שלך, על הבית, של אינטליגנציה רגשית גבוהה, של קשרים עם אנשים בלי צפויים (והפעם תינוק בן יומו, שאיתך מפגין הישגים בלתי אנושיים). ויש גם החרדות שלך, שהפעם לבשו צורה דומה למה שקרה עם אחותך והבן האמצעי שלה.
    ואגב הילדים של אחותך: יש מצב שהם ישתפרו בהמשך. הבת של אחותי היתה הילדה הכי מעצבנת בעולם, אני לא מגזימה בכלל. מפונקת, בכיינית, מניפולטיבית, סובבה את כולם על האצבע הקטנה שלה. וכיום היא בת מצווה, ומחר אנחנו נוסעות ביחד לצניחה חופשית. היא גדלה ונעשתה מתוקה ומתחשבת ונהדרת. יש לי תיאוריה שכל בן אדם צריך למרוד מרידה גדולה מתישהו. רוב הילדים עושים את זה בגיל ההתבגרות. יש שמקדימים. הבת שלי נולדה עם גישה של 'להכעיס', והעבירה אותי גיהנום בתור ילדה. כיום היא רכה כמו חמאה. מצד שני, אני מכירה מבוגרים שהגיעו לשלב המרד רק בגיל 40 ואז שברו את כל הכלים. אז אם הילדים של אחותך מרדו בגיל צעיר, יש מצב שכשיגדלו הם יהיו הרבה יותר נחמדים. כמובן, יש כאלה גם שאף פעם לא משתנים, נשארים אותו רוע ואותה מניפולציה כמו כשהיו ילדים 😨.
    נראה לי בשבילך שכדאי לכתוב על הנושא של ה(אין) הורות. אבל אל תכעסי על המגיבים (ובעיקר מגיבות) שלך: זה קצת כמו שיח חרשים. דברים שרואים משם וכו'. משני הצדדים.

    אהבתי

    1. היי מניפה, תודה רבה על התייחסותך המפורטת ועל השיתוף בנוגע לאחייניתך ולבתך ובכלל, ותודה על הברכה ליומולדת! אכן הצנעתי זאת שם בין השורות 🙂
      אלוהים, אני לא מאמינה שמחר הצניחה!!!!! יווו, בהצלחה! מחכה לקרוא את הפוסט שאחרי! אמא'לה, אבא'לה, סבתא'לה! 😅
      אני כועסת על עצמי שהגבתי כפי שהגבתי לרחל, במגננה נסערת שלא לצורך, בכעס על העולם. ברור לי לחלוטין שהיא ופרי העץ לא התכוונו לומר משהו נגדי, אלא פשוט אמרו דברים מאוד בסיסיים וכלליים ולגיטימיים בנושא, אין כאן שום דבר שמכוון נגדי אלא להפך. זה כמו דיונים על פוליטיקה וטבעונות – אני מעדיפה להימנע מזה… יכולות להיות אי הבנות וזה גם שדה מוקשים רגשי… ואולי עדיף היה לי לא לכתוב על זה כאן. אני גם בכלל לא נושאת שום דגל של "אל-הורות", אני סתם מבולבלת מהעולם ואין לי תשובה ברורה. ומה שמתסכל אותי הוא שאני דווקא מאוד אמהית, ואני חושבת שהייתי יכולה להיות אמא נהדרת, אלמלא הייתי כבר עייפה מהמולת העולם והבליו.
      אני הולכת להעביר את הפוסט הזה ותגובותיו לטיוטות. כבר עשיתי את זה פעם, עם פוסט ארוך שבו "דיווחתי" על אחד מימי הלימודים שלי, והייתי כולי התרגשויות מכל פיפס קטן עם מישהו שם, ואת כתבת שזה נשמע טינאייג'רי, וחשבתי שאת צוחקת עלי בקטע יעני מתנשא ומגחיך, וזה פגע בי, כי אני כתבתי כאן בעצבים החשופים של הילדה שבתוכי, שמלאה חסכים חברתיים ורגשיים. אולי מהצד זה נראה מגוחך, כל הרגשות הגולמיים והאובססיביים האלו… אולי זו הייתה אי הבנה אז, אולי פירשתי לא נכון את הנימה שלך.
      אחכה עוד איזה יום או משהו כזה למקרה שתרצי להגיב לי כאן לתגובתי זו, ואז אעביר הכל לטיוטות.

      אהבתי

      1. אני לא חושבת שאת צריכה להעביר את הפוסט לטיוטות, אני חושבת שהכתבת פוסט נפלא והגבת נהדר. את לא מתקשה להסביר, למרות שאת חושבת שאת מתקשה, את לא. ממש לא. אני הבנתי היטב את כל מה שכתבת, את הבעד ואת הנגד ואת החששות וכו'. את מתוקה ונהדרת כפי שאת! והמון המון מזל טוב, איך לא שמתי לב לבין השורות? יום הולדת שמח ❤

        אהבתי

      2. אני מבינה למה את רוצה להעביר את הפוסט ותגובותיו לטיוטות, אבל גם אני חושבת שלא חייבים. זו את, ברגעים שונים שלך, על הרגישויות והאכפתיות והכאבים והפחדים וגם רגעי הטוב. זוכרת היטב את הפוסט ההוא ואת התגובה שלך לתגובה שלי. נראה שעבר מספיק זמן וזרמו מספיק מים בנהרות הוירטואליה כדי שנוכל ל'דבר' על זה. אני ראיתי מהתגובה שלך כמה נפגעת, ונאלמתי ונעלמתי. לא הבנתי על איזו יבלת דרכתי, ולמה הגבת ככה. הרגשתי שאין טעם להתנצל כי לא בדיוק הבנתי למה הכאבתי לך ככה, וכן, התגובה שלך זעזעה אותי. הבנתי שעוררתי איזה שד מרבצו. בחנתי את עצמי היטב אחרי התגובה שלך, מה כתבתי, מה התכוונתי. האמירה שזה כמו דינמיקה של מתבגרים התייחסה לכל הסצינה, תלמידים, חברויות, קבוצות. בלי נימה שיפוטית, ודאי לא מתנשאת.
        וגם התגובות לפוסט הזה אינן שיפוטיות. מניסיון אני יודעת שכשאני מגיבה קשה למשהו זה בגלל שזה מתחבר לי לפגיעות קודמות, חלקן מאוד בסיסיות. לכל אחד יש 'כפתורים', ואני לחצתי אז על אחד כזה. בפוסט הזה אחרות לחצו על כפתור אחר, רגיש לא פחות. בעיני, אלה הם המקומות הכי חשובים לבחון. אמפיארטי למשל, מציעה להשאר בתוך הפגיעה, לתת לה מרחב בגוף, ורק כך לנסות לפרק אותה. אני מנסה את זה על עצמי מפעם לפעם, למרות שאני לא בטוחה שאני מצליחה. אבל כן טובה יותר בזיהוי הכפתורים האישיים שלי. סך הכל את אחת הכותבות האהובות עלי, בחורה רגישה וחכמה וכותבת מאוד מעניין בצורה שלא דומה לשום דבר אחר. הרבה פעמים אני מזדהה עם דברים לא פשוטים שאת כותבת עליהם. אני חושבת שלכן גם אחרות פה ביקשו שלא תגנזי. אבל כמובן, זו הממלכה שלך. אם תרשי לי, חיבוק ליומולדת ובכלל 💜

        אהבתי

        1. תודה על החיבוק ליומולדת 🤗
          אני תוהה אם כתבת את התגובה הזו בזהירות-יתר, כאילו אולי מדברת אליי בעדינות כמו לילדה שצריך להיזהר לא לפגוע בה בגלל רגישות היתר שלה.
          מתנצלת – אני גם כך בתקופה נורא רגישה, מבולבלת… תוהה – מה חושבים עליי, מה זה אומר שאומרים לי ככה וככה, קצת איבדתי את עצמי בסבך הקשרים עם הזולת, אולי פשוט מסבכת דברים שלא לצורך, הופכת דברים פשוטים למסובכים… ונמצאת כל הזמן בעמדת התגוננות והתנצלות.
          בעיה של אמון בזולת. ולא מצליחה להבין את המיקום שלי על המפה, מה בדיוק קורה… ולכן נמצאת במצב קצת מבוהל.
          לא יודעת אם אתם אוהבים אותי או צוחקים עליי, או שנמאסתי עליכם ואני מעיקה עליכם, וגם אם קודם אהבתם אותי – הרי שבינתיים כבר התאכזבתם ממני או שהעקתי עליכם ואתם כבר מעדיפים להמשיך הלאה לאנשים אחרים, שנעים וקל ופשוט יותר איתם.
          אז אני אשאר כאן לבד בחדר הקר והחשוך בצפון ורשה, בלי סוודר וברגליים יחפות תקועות בערימת קרח בגיגית, ואדפוק את הראש בקיר! זהו.
          כתיבה אסוציאטיבית משהו, אבל סומכת על ההבנה שלך.
          כן, אני מסכימה שחשוב לנתח את מה שהיה אז, כשכתבת ואני נפגעתי וכו'… חשבתי אז שאת מבקרת את הרגשות הפתטיים שהיו לי כלפי אותו קולגה ללימודים, את התגובות הגולמיות שלי. כמו ילדה בת 12 שמנתחת כל פיפס בסיטואציה כאילו יש לה משמעות הרת-גורל. אבל אני פשוט לא רגילה לקבל אפילו חיבה פשוטה או עניין בחברתי ובמוצא פי, אז זה מרעיד לי את התריסריון בקצב של סמבה, וזה פתטי וזהו. כן, אני מצולקת חברתית מימי הילדות והנעורים ואף פעם לא עברתי תהליך חיברות, בעצם.
          ואני מבינה עכשיו שדיברת באופן כללי על הסיטואציה שתיארתי – שבאמת מזכירה את התרגשויות התיכון, מנקודת מבט של מתבגרת. הדימוי העצמי שלי עדיין כ"כ נמוך, עד כי אני חוזרת לאותו מקום רגשי של הימים ההם, המקום של החולמת מהצד, של המתרגשת מכל מחווה קטנה.
          טוב, חפרתי, יש לי נטייה לפרט ולהאריך יתר על המידה, ואני צריכה ללמוד להתמקד ולצמצם.
          תודה ומעריכה…

          אהבתי

  5. גם לדעתי אינך חייבת להעביר את הפוסט לטיוטות. כתבת מדם לבך ומהרהורי נפשך. העובדה היא שהרבה מאיתנו אינם מסוגלים להבין חוסר רצון להביא ילדים לעולם. בחו"ל זה הרבה יותר מקובל והרבה פחות מובן מאליו שעושים ילדים וזהו. זוהי בחירה מאד אישית ורבת אחריות . הלוואי ויותר אנשים היו חושבים קצת לפני שהם מביאים ילדים לעולמנו. ולגמרי התחברתי עם המשפט שעדיף לא לעשות ילד ולהתחרט מאשר לעשות ולהתחרט.
    היום את עדיין יכולה להתלבט. קחי את הזמן שלך יקירה ואל תתני לאף אחד לומר לך מה את רוצה או אמורה לעשות.
    ולגבי החלום: כולם אמרו דברים חכמים ואני מוסיפה רק את הזווית שבחלום התינוק היה בן אדם. אדם שלם עם אינטליגנציה ורצון משלו. כך את מתייחסת לילדים. לא כמשהו קטן חמוד "שלך" אלא כאדם בפני עצמו. אנימרואה בזה הרבה כבוד לילדים ….לאנשים הקטנים האלה…שלא תמיד המבוגרים משכילים לתת

    אהבתי

    1. תודה רבה אמפי. וזה נכון שאני רואה ילדים כאנשים, כמבוגרים לעתיד, והרי הנפש הבוגרת שלהם מתגבשת למן רגעי הילדות, כך אני גם זוכרת מעצמי. הכל כ"כ משפיע.
      אבל זהו, נראה לי שכבר לא יהיו לי ילדים, החיים גם ככה מאתגרים ומלחיצים מדי, זה הכל יותר מדי בשבילי. אני עסוקה בלשרוד ולמזער נזקים. אין הרבה מעבר לזה. טוב, אני פשוט בתקופה מלאה מתחים ולחץ וחרדה, אז לכן אני מדברת ככה.
      ומוזר שאנשים מתקשים להבין אפשרות של לא להביא ילדים לעולם. מוזר שאנשים בכלל מחזיקים בדעות בנוגע למה שאנשים אחרים אמורים לעשות בעניין זה. שהם בכלל דוחפים את האף לרחם של הזולת. כל אחד שיעסוק בענייניו הפרטיים, והדבר היחידי שחשוב זה לא לפגוע בזולת ובמרחב הציבורי. זו חובתנו האנושית.

      Liked by 1 person

  6. "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג ע"ב)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s