חלום: הבית הפרוץ

חלום מלפני כחודש:

בבוקר קמתי בבהלה מן החלום,
הוטחתי אל קרקע המציאות הקונקרטית – אל עוד בוקר פרוצדורלי לקראת יום עבודה,
מבולבלת, מרגישה בדיעבד את הבְּעָתָה המתוחה-עד-הקצה שאחזה בי במהלך החלום,
חוויתי את אירועיו באופן מציאותי כל כך, עד כי ההקלה שבגילוי כי רק חלום היה – גרמה לשחרור מתח אדיר שהדף אותי בפתאומיות אל תוך החלל הריק של חדר השינה, של חיי, והייתי זקוקה, הייתי זקוקה לנחמה שאין, והמשכתי הלאה בתנועות הרובוטיות המתבקשות של תהליך ההתארגנות היומי.

אחר כך, אצל הפסיכולוגית, נזכרתי פתאום בחלום, וסיפרתי לה:

היינו שם, אני והוריי וכנראה גם אחותי הקטנה, אולי גם הגדולה, בבית הוריי,
אך הוא לא היה אף אחד מהבתים שגרנו בהם,
גרנו תמיד בדירות, אף פעם לא בבית פרטי,
אך בחלום היה זה מעין בית פרטי, אולי דירת גן,
בכל אופן – בנוי על הקרקע,
אך שערי הבית ודלתותיו לא היו נעולים, נפתחו בקלות, פרוצים לכל דכפין,
ובעיקר לשכנים שלנו – משפחה שגרה בסמוך לנו – שבאו לבקר כל הזמן,
בעל ואישה וילד קטן או שניים (לא הזכירו לי דמויות מן המציאות, כמדומני),
וזה מאוד הטריד אותי, שהם נכנסים לביתנו מתי שמתחשק להם, מבלי לקבוע מראש ומבלי לבקש רשות, מחייכים ומסתובבים בחדרי ביתנו כבשלהם, ומצפים שנשמח לקראתם כלקראת חברי נפש ותיקים או בני משפחה, אפילו שבקושי הכרנו אותם,
ולעיתים עשו זאת כשהחלפתי בגדים בחדרי והדלת הייתה פתוחה, והרגשתי שזו פלישה גסה למרחב הפרטי שלי, שלנו, לאינטימיות שלי,
ומאוד הטריד אותי שהוריי לא עושים דבר כדי לעצור זאת, חלשים מולם, למרות שהם אמרו שזה מטריד גם אותם,
הייתה תחושה מאוד לא מוגנת בבית, תחושה חשופה ומאוימת, של חוסר פרטיות ושל סכנה,
ואב המשפחה השכנה הזו, היה בו משהו מוזר – כלפי חוץ לבבי וחייכן, אך בהגזמה, חיוך מתוח מדי מאוזן לאוזן, עד כדי בצבוץ של קריפּיות מדאיגה, כמו מתחת לנחמדות מסתתרים יצרים אפלים ואלימות מרומזת, משהו מאיים ופסיכופטי, בסגנון "חיזור גורלי".
באיזשהו שלב הם איכשהו מצליחים במניפולטיביות לגרום להוריי למכור להם את הבית, למרות שזה בניגוד מוחלט לאינטרסים שלנו,
זה מכעיס אותי, אבל כבר אין מה לעשות,
ואני רואה את אבי מספר על הסאגה הזו לאחותו, דודתי, מבטא חוסר אונים ותסכול,
וזה כואב לי נורא, אני דואגת לו וכועסת עליו בו-זמנית,
ואז באיזשהו שלב אנחנו מבקשים בנימוס מהשכנים האלו שייצאו מהבית שלנו, שייתנו לנו קצת פרטיות,
והם נורא נעלבים, בעיקר הגבר,
והם יוצאים ואז הגבר חוזר כשרובה בידו, והוא חמום מוח ומשתולל מכעס ומאיים לירות בנו, ואני מבועתת, כמעט משותקת מפחד, ואני מדברת אליו בעדינות וברגש ובחמלה, מנסה לתקשר עם הצד הפגוע והפגיע שבו, עם הצד השפוי, להסביר לו שלא דחינו אותו, שלא הייתה כוונה לפגוע, אלא רק שתהיה לנו קצת פרטיות שכל אדם זקוק לה באופן טבעי, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו ושמחים על חברותו ומעריכים אותה, ונשמח להמשיך להיפגש, אבל רק צריכים קצת זמן לעצמנו, ומזכירה לו את ילדיו, ואני פונה גם לאשתו ומדברת על ליבה… בסופו של דבר הוא מתרצה ונרגע ומביע רגש ודומע, ואני מרגישה לאחר מכן סחוטה רגשית, נטולת כוחות, כמו אחרי משא ומתן מתיש עם חוטפים או עם פושעים פסיכופטיים מסוכנים, על סף אסון…

לאחר שהתעוררתי ובהתחלה לא הבנתי מדוע חלמתי דווקא חלום כזה, וממשי כל כך, נזכרתי פתאום שהוריי נמצאים לקראת מעבר דירה לעיר אחרת, עוזבים את העיר בה גרו מאז הייתי בכיתה א' (וחוזרים לעיר ילדותם ונעוריהם, שם גם אחותי הגדולה גרה עם ילדיה, כך שיהיו קרובים אליה ולנכדים, ויש בי גם הרבה נוסטלגיה לעיר הזו), ואולי זה טריגר, אבל זה רק הקשר נסיבתי שטחי מעשי,
בעיקר היה ברור לי ההקשר העמוק יותר: הוריי לא השרו בי (בלשון המעטה) תחושת ביטחון שהייתי כל כך זקוקה לה, אלא בדיוק להפך – חוויית החיים איתם הייתה חוויה מערערת של חרדה ואיום ולחץ ומתח ופגיעה ואווירה לא בריאה ומסרים שליליים, תחושה שלא מגנים עליי (ובדיעבד הבנתי עד כמה), ואבא שלי תמיד היה מסתבך בכל מיני מערכות יחסים לא בריאות עם כל מיני אנשים, ובכלל הוא אדם כפייתי ושתלטני, ולחיות איתו זו חוויה מתמשכת של פולשנות לנשמה. במשבר הנפשי הגדול שפרץ אצלי לקראת סוף תקופת האוניברסיטה הבנתי פתאום עד כמה הוריי הם פשוט משענת קנה רצוץ, ויותר מזה – שהם בעצם מקור של פגיעה (בעיקר אבא שלי), ושהכי נכון לי להתרחק מהם. שאין לי שם בית באמת. שאני לבד בעולם. שרעיון המשפחה שתמיד היה כל כך חשוב לי – היה אשליה.

אך הפסיכולוגית ביקשה ממני לנסות להבין את החלום גם מזווית קצת אחרת – איך אני מנתחת את החלום אם כל היסודות שבו מייצגים דברים בתוכי, בי. כשחשבתי על זה כך, עלו עוד תובנות שגם התחברתי אליהן:

השכנים הפולשים יכולים לייצג את העולם החיצוני – שתמיד חשתי שעושה בי כבשלו, פולש לי לנשמה, אל מתחת לעור, ושאין לי הגנה מפניו. בעצם בשלב מסויים בחיי הבנתי שבכל שנות הילדות והנעורים שלי הסתובבתי בעולם בלי עור נפשי שיגן עליי מפני העולם החיצוני ויסנן את מה שנכנס פנימה, והכל נכנס לתוכי ועשה בי שמות, הייתי פגיעה ושברירית כל כך, ספגתי הכל לתוכי, את כל הרעל. וזה עבד גם בכיוון ההפוך – היעדר העור, או העור הדקיק, הפך אותי לשקופה, כל מה שהתחולל בתוכי היה חשוף לעולם החיצוני. הסתובבתי עם עצבים חשופים.

כמובן שעם השנים זה השתפר והשתנה מאוד, ואני היום שונה מאוד מהאדם שהייתי פעם – פיתחתי עור עבה יותר, קצת יותר שריון, יותר אדישות כלפי מה שאחרים אומרים ועושים, פחות מושפעת. הפסיכולוגית שהתחלתי ללכת אליה לפני מספר שבועות גם מאוד עזרה לי עם זה, בעיקר בהתמודדות עם כל מה שקורה אצלי בעבודה. שיניתי גישה בזכותה והמצב בעבודה בסה"כ התייצב.

השכנים הפולשים יכולים לייצג גם את המחשבות הטורדניות שלי, שפעמים רבות מציקות לי ושולטות בי ושקשה לי להתנגד להן ולגרש אותן מראשי.

ופירוש שהוא שילוב של השניים – העולם החיצוני + המחשבות הפולשניות:
הקשיים והפגיעוּת שלי בקשרים עם אנשים אחרים נובעים במידה רבה מהמחשבות והפרשנויות שלי – הכוונות והמשמעויות השליליות שאני מייחסת לאנשים, כוונות ומשמעויות שהן נגדי.

וכשאני לא מצליחה להתנגד לכל הגורמים האלו שמשתוללים בתוכי ומשתקים אותי, בעצם אין לי מקום משלי, אין תחושה מוגנת ושלווה של בית בתוכי, בית שקט משלי שמופרד מהעולם החיצוני. העולם החיצוני מתרוצץ בתוך הבית שלי.

ההתחננות שלי בחלום כלפי אב המשפחה שאיים לירות בנו, להרוג אותנו – מייצגת את העמדה הבסיסית שלי מול העולם: עמדה מתגוננת ומצטדקת, הניסיונות התמידיים שלי לפייס, להתגונן, להצטדק, להתנצל, להסביר את עצמי על כל צעד ושעל, להתחנן על נפשי במאמץ. התפיסה הבסיסית שלי את עצמי כלא לגיטימית, לא בסדר, ושאני צריכה כל הזמן להתנצל בפני הסביבה כדי שהיא לא תפגע בי ולא תחשוב עלי רעות, ובעיקר – כי אני חוששת מאוד לפגוע באחרים, וחיכוכים ועימותים עם אחרים מעוררים בי חרדה וצער עמוק. יש בי תחושת אשמה בסיסית.

הפסיכולוגית (וגם הקודמת) מכניסה לי לראש שקודם כל, לא רק שאני בסדר, אני הרבה יותר מזה, והלוואי שאחרים היו כל כך מתחשבים וחושבים על אחרים כמוני, ויותר מזה – שכל החיים אני ילדה טובה, ושאני לא חייבת להיות ילדה טובה, שאני יכולה להיות גם לא בסדר, בדיוק כמו האחרים. שהעולם לרוב לא הוגן, ואין מה לעשות, זה העולם, אין צדק אבסולוטי ואין לי מה לחפש צדק כזה, ואני צריכה לחשוב יותר על מה עושה לי טוב, מה אני רוצה ומה בא לי.

החולשה, חוסר האונים והפחד האלו שלי מול העולם – כמובן יש להם שורשים עמוקים. מגיל צעיר ספגתי בריונות והצקות מהסביבה. הייתי כאמור ילדה רגישה ופגיעה מאוד (ושמנה וממושקפת – שילוב קטלני), ונכנסתי לדינמיקה של קורבן. וחשתי תמיד אשמה, שאני מוזרה ושאני גורמת ליחס הזה כלפיי במוזרות שלי, בכיעור שלי. תמיד הרגשתי צורך לומר סליחה, סליחה שאני קיימת, הקיום שלי הוא בעיה שמפריעה לאחרים, עיוות שצריך לתקן, תופעה ביזארית שצצה פתאום בקרב אנשים והם לא יודעים איך להתמודד איתה. תמיד שונה מאחרים. הסתובבתי בעולם עם תחושת איום תמידית, תחושה שאני פשוט איכשהו ומשום מה מושכת אלי את כל המבטים העקומים וההצקות והבריונים (שהייתי הטרף האהוב עליהם, כמובן), כמו דבק בי גורל כזה של קורבן חסר אונים. יצור מוזר.

וגם כשרזיתי בגיל הנעורים והתחלתי להיראות טוב יותר – גם זה לא היה בסדר מצדי. כי אחותי הגדולה התחילה ממש להתעלל בי נפשית ולרדת עלי, עד שבסוף העליתי במשקל. בשנים מאוחרות יותר היא הודתה שהיא התנהגה כך מתוך קנאה בי. זו הייתה החולניות שלה. אבל בזמנו לקחתי את זה על עצמי. הרגשתי שאני לא בסדר. שאני מפריעה לה. ושיהיה שקט יותר אם פשוט אשמין ולא אתיימר להיות יותר כמו כולם ולהיראות טוב יותר. ידעתי מבחינה רציונלית שהיא רעה ושהתנהגותה נובעת מהאישיוז שלה, אבל היא ידעה איך לתמרן במניפולטיביות את הדימוי העצמי הנמוך שלי נגדי, איך לתקוע הערות פוגעות כמו אגרוף לבטן, איך לערער אותי (וזה לא היה קשה, הייתי מעורערת מלכתחילה), היא הייתה ממש שטנית. ככה זה, החזקים שורדים.

טוב, נסחפתי יותר ממה שתכננתי, כהרגלי, וגלשתי ליחסים עם אחותי ולצלקות מהילדות ומהנעורים. והקטע הולך ומתארך.

אז אסיים בכך שאני יודעת שחלק ארי מהעניין הוא איך אני תופסת את עצמי, מגדירה את עצמי. כל השנים תפסתי את עצמי במונחים שליליים של מוזרות, חולשה, כיעור, קורבנות, חוסר אונים, חייזרות. עשיתי לעצמי עוול באוצר המילים הדורסני הזה. אפשר להגדיר אותי גם במילים אחרות, למשל: שנונה, מצחיקה, טובת לב, חמודה, חכמה, לפעמים מבריקה, מעמיקה, מקורית, מוכשרת, יצירתית, מעניינת, אכפתית, בעלת חמוקיים עסיסיים וסקסית בטירוף, אחושילינננגגג.

טוב, ביי

14 תגובות בנושא ״חלום: הבית הפרוץ"

  1. נשמע שהפסיכולוגית עושה עבודה ממש טובה, ואפילו עם תוצאות מיידיות (בעבודה), ונראה שהיא מתאימה לך ומוכשרת מאוד (וגם זו לטובה, כי לא תמיד זה קורה). חלומות על בתים מוזרים בפרטי פרטים זו תופעה שגם אני מכירה. אולי כי הבית באמת מסמל עבורנו את המרחב המוגן, את הילדות המוקדמת ואת המשפחה הגרעינית הראשונה. אנחנו גם משתמשים בכל הביטויים הללו כמו 'ביתי הוא מבצרי', ו'הכי טוב בבית'. וכשיש בבית פגיעה, הדלתות פרוצות, אין פרטיות וה'שכן' מאיים, זו אכן פגיעה אנושה. אהבתי איך שאפילו בחלום את לקחת אחריות על המצב המסוכן, ובאמצעות דיבור על לבו הצלחת ל'פרוק' את השכן מכוונותיו המאיימות. אפילו בחלום את מבינה שיש לך כוחות על שלאחרים סביבך אין. זה מופלא בעיני.

    Liked by 1 person

    1. מניפה יקרה, תודה על כל מה שכתבת. בכלל לא חשבתי על כך שהשיחה עם השכן מעידה על כוחות וחוזק ותושייה, כברירת מחדל מיד הלכתי לאזור החולשה והמגננה… אז תודה על ההיפוך הזה בנקודת המבט, והרי כולם (גם כאן וגם בקרב מכריי בעולם החיצוני) מסבירים לי שהדימוי העצמי הנמוך שלי עושה עוול למי שאני, ושהאחרים תופסים אותי לגמרי אחרת מאיך שאני תופסת את עצמי – דווקא כן חזקה, דווקא כן דמות מרשימה.
      הפסיכולוגית אכן עזרה לי בשינוי העמדה מול הסביבה – במיוחד ספציפית בעבודה, אבל זה תקף לגבי הסביבה בכלל. כמובן שיש עוד עבודה ודרך לעשות, אבל העיקר הוא שלפחות התגברתי על המשבר הגדול והמצוקה הרגשית והקוגניטיבית האקוטית שנתקעתי בה תקופה ארוכה. לצערי יש תחומים שבהם השיחות איתה פחות עוזרות לי, ופה ושם היא גם עצבנה אותי בתגובות שלה… אז אני בהתלבטות אם הטיפול הזה היה מתאים בעיקר כטיפול חירום לחלץ אותי מהביצה הטובענית ואם יש טעם להמשיך איתו כעת. אני מניחה שזה כמובן לא רק "בגללה" – אלא במידה רבה בגלל עומק התקיעות שלי בתחומים הללו, השורשים העמוקים של הדפוסים שאני תקועה בהם, שקשה מאוד לנכש אותם.

      אהבתי

  2. כל מה שאמרה מניפה. ממש אוהבת את הפסיכולוגית החדשה הזאת שלך. ועוד משהו. אין באמת (לדעתי) הקבלה בין הדרך שבה ניטרלת את התוקפנות האלימה של השכן בחלום לבין זו שמבקשת סליחה שהיא קיימת. להיפך, לדעתי בחלום בקטע הזה הפגנת עוצמה בלתי רגילה – הצלחת, למרות האימה, לפנות לצד האנושי הפגיע של מישהו שבעצם מאיים על חייך ועל חיי משפחתך, עשית עבודה מופלאה של חמלה תוך אי ויתור על מקומך, על הזכות שלך לפרטיות, והוא התרצה. בחלום עשית עבודה דומה למה שאנחנו עושים באימון עם "הילד הפעיל" – מצאת בתוכך כוחות שלא היו בך כשהיית ילדה, מצאת קול של מישהי שלא מסכימה עוד לחיות בלי פרטיות, בלי הגנה, בבית פרוץ לכל עבר ונתון לפלישה מתמדת, ופעלת, מנעת את הפגיעה, הדפת את הפלישה. עשית תיקון, להרגשתי, תיקון ענק, בחלום הזה.

    אהבתי

    1. היי אמפי יקרה, תודה רבה, מעריכה את מילותייך ואת התובנות שהעלית. ראי את תגובתי למניפה, זה תקף גם כתגובה אלייך… נכון, היה בזה תיקון. אם כי… במקום מו"מ מתחנן עם הבריון, שאולי מייצג את כל הבריונים שנטפלו אליי כל חיי, ואת היסוד המאיים בחיים בכלל, אולי תיקון גדול יותר היה…. שגם אני אביא איזה רובה ענק ואחסל אותו במקום!!! 😈
      !!say hello to my little friend 🤬🔫💣

      אהבתי

  3. וואו, זה חתיכת פוסט שהעלה בי דמעות בחלקים ממנו. בעיקר ההרגשה שהמשפחה והבית לא מגנים עליך, ואת חשופה לגורלך ולבדידותך – בבית ובחוץ.
    בכל זאת תפס אותי עוד משהו – זה שבחלום ניהלת משא ומתן עם הפולש הפסיכופת והצלחת להניא אותו מכוונותיו וגם להוציא ממנו רגש. כלומר – יש בך כוחות שיכולים לגרום לאנשים להסתכל פנימה, וגם אם הם עוטים שריון אלים ומאיים, להוריד לבסוף את השריון הזה, ולהתחבר לאני הפגיע שלהם. זו חוזקה שיש לך, אני חושבת, ביחסים עם אנשים – בזה שאת באה מהלב ופונה ללב, וזו חוזקה חשובה מאוד, בעיני, שנותנת לך עוצמה.
    ככה שהחלום מסמל גם דרך, של התמודדות עם הפגיעות שלך, ושל תיעול העוצמה שיש לך כדי לשנות כוונות רעות של אנשים ולהוציא מהם עצמם את הפגיעות שלהם, ולעזור בזה בעצם גם לעצמך וגם להם.
    מתחבר לי לחלק האחרון שכתבת, לתכונות החיוביות שיש בך, לכוחות, ולזה שאפשר לשנות (את עצמך, אנשים) למרות המאמץ הכרוך בזה.

    אהבתי

    1. פרי העץ יקרה, מאוד ריגשת אותי בתגובתך. וכתבת יפה כל כך. ממש. חיבוק…
      הפרשנות שלך סיפקה לי נקודת מבט אחרת לגמרי על הדברים… ואני לוקחת את דברייך לתשומת לבי ומפנימה אותם…
      אני גם מפנה אותך למה שכתבתי בתגובותיי למניפה ולאמפי… הדברים ממוענים גם אלייך…
      שיהיה סופ"ש נעים וחמים 🤗

      אהבתי

  4. במהלך הקריאה חשבתי שיש לך נפש של ציפור. שברירית, מלאת חמלה. יש בך כל כך הרבה תכונות טובות ולכן אני מעדיפה להתמקד בפסקה האחרונה. שכתבת כי אין לי ספק שאת מצחיקה ושנונה, חכמה ואנליטית, מוכשרת ורגישה , מקורית ומוכשרת. האמיני בעצמך וביכולותיך. מי כמוך יודעת באלו סגולות ניחנת.
    הפסיכולוגית עושה עבודה טובה ומחזיקה לך אצבעות שהקשיים מן העבר יישארו במקום המתאים להם, כלומר מאחור ומכאן ואילך תעלי על דרך המלך.

    אהבתי

  5. כשאת מגדירה את עצמך במונחים חיוביים כפי שעשית בסוף הפוסט, את מצהירה שאת לא מוכנה להמשיך להגדיר את עצמך דרך הטראומה שעברת בילדותך, ובכך את מצמצמת את השפעתה עליך בהווה. אישית, בכל פעם שאני קורא פוסט כזה (ויש רבים דומים לו ברחבי הבלוגוספירה) מתחדדת אצלי ההכרה באחריות הגדולה שיש לי היום כאבא על עיצוב נפשם של בני ובתי, ועל האופן בו הם חווים ויחוו את החיים והעולם בעתיד.

    אהבתי

    1. תמיד חשבתי שאם יהיו לי ילדים, אעשה כל שביכולתי כדי שהם לא יסבלו כפי שאני סבלתי וכדי שהם יחוו את העולם אחרת – לא בלי הרע, כי הרע הוא בלתי נמנע, אלא עם דימוי עצמי גבוה יותר, עם יותר ביטחון וחוזק וידע ומודעות רגשית ואהבה עצמית בריאה ויחסים משפחתיים בריאים והכלה ואיזון וכיו"ב…
      ברור שבפנטזיה זה יותר קל מאשר במציאות, כי המציאות אינה מושלמת וגם אנו לא מושלמים…
      בכל מקרה, זה כנראה כבר לא רלוונטי בשבילי, עניין גידול הילדים.
      זה מעולה שיש בך מודעות להשפעתך על ילדיך. הורים רבים כלל אינם מודעים לכך…
      נכון, יש חשיבות רבה ובסיסית לחשיבה חיובית, על עצמנו ובכלל, נורא קל לסטות לחשיבה שלילית ולהתמכר אליה, צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב את הטוב…
      תודה על תגובתך 🌼

      אהבתי

  6. רק שתדעי, את שנונה, מצחיקה, טובת לב, חמודה, חכמה, תמיד מבריקה, מעמיקה, מקורית, מוכשרת, יצירתית, מעניינת, אכפתית, בעלת חמוקיים עסיסיים וסקסית בטירוף, אחושילינננגגג.

    אהבתי

  7. נתחיל מהסוף – יופי של סיומת לפוסט!! אהבתי מאוד. את יודעת למה? כי אחרי כל מה שכתבת, על החלום, על היחסים עם ההורים ולמה זה היה כך, עם אחותך והדימוי העצמי שהיה לך בילדותך, אחרי הכל את יודעת איך להתמודד עם המשקעים שנוצרו עם השנים וזה לא מובן מאליו ואני מתארת לעצמי שמאוד לא קל! כל הכבוד ❤

    אהבתי

    1. תודה רבה מינה על המילים החמות והמחזקות, אני מעריכה את זה! 💜
      ואני באמת צריכה להמשיך ולחזק עצמי בהבנה של כל הדברים הטובים שבי, ואפילו בלי לתקוע בדיחות "סטגדיש" בסוף 🤓 אלא באמת וברצינות.
      סופ"ש נעים 🌷

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s