ימי חורף וחנוכה

אני מתענגת על מזג האוויר החורפי הזה, פשוט נפלא.
למרות תלאות הדרך באוטובוסים וברחובות המוצפים בדרך לעבודה ובחזרה (זה לא היה כזה נורא);
ואף על פי שאיך שיצאתי החוצה בבוקר גיליתי שנעלי החצי מגף שלי (שנעלתי הבוקר לראשונה מאז החורף הקודם) כנראה זקוקות לתיקון כי מים החלו לחדור אליהן טיפין טיפין וללחך בחשק את הגרביים ההמומים;
ואף על פי שלמרבה תדהמתי באחד האוטובוסים היה מודלק מזגן על קירור, וכשביקשתי מנהג האוטובוס לכבות, הוא אמר שזה לא קירור אלא רק אוורור, וכשהצעתי לפתוח חלון הוא אמר שאני מוזמנת, אבל שהוא עדיין לא יכבה את האוורור כי זה עוזר להעלים את האדים מהחלונות, אז קפאתי כל הדרך וחששתי שאצטנן; והתברר שגם לאחרים היה קר, אבל הם לא אמרו שום דבר; רק כשאני דיברתי על זה, הם פתאום הסכימו ונהיו מעורבים רגשית;
למרות כל זאת – נהניתי מיום החורף, עם ביצועי מזג האוויר המרגשים, ושפע המשקעים שהאדמה והצמחייה כל כך זקוקות להם, ובעבודה היה שקט ונעים (השבוע הבוס לא נמצא אז אנחנו בהילוך נמוך ורגוע יותר), ופינטזתי על להיות בבית ולהתכרבל בפוך ולהתחבא מהעולם, והנה עכשיו אני כאן במיטה, קצת מתפנקת מול מפזר החום, כשבחוץ משתוללת סופה, אבל אני בבית המוגן, יכולה להתעטף בחלומות ובשלווה ולהתכנס לתוך העולם שלי, ומאזינה למוסיקה קסומה כמו למשל:

חג החנוכה תמיד היה החג האהוב עלי ביותר. בחוץ קור, גשם ועננים אפורים ובפנים אור וחום חגיגיים. ושירי החג רבים ויפים. יש לי זיכרון מכונן מחג החנוכה בגן – איני זוכרת כרגע אם זה היה בגן טרום-חובה או בגן חובה. פעם, מזמן, כשהייתי בצבא בבסיס, כשנשארתי שם למשמרת לילה של שמירה, נחה עלי ההשראה וכתבתי בפירוט קטע ארוך ופיוטי על הזיכרון הזה, וגם על זיכרונות אחרים שפתאום עלו בי, כמו זיכרון של מוסיקת פסנתר קסומה ששמעתי פעם. רגעי התעלות רגשית, אסתטית ורוחנית שחוויתי. למחרת חיפשתי את הדפים שכתבתי בהם, והם פשוט נעלמו ללא זכר. הפכתי את התיק שלי, חיפשתי במשרד – ללא הועיל. נעלמו לנצח. מוזר. הצטערתי על כך זמן רב, עד שהשלמתי עם זה.
בכל מקרה, זיכרון החנוכה מהגן:
זוכרת את עצמי צועדת לקראת הגן כשהוריי, או אחד מהם, לצדי, הולכים יחד למסיבת החנוכה. הנופים באותה עיר צפונית היו אז בראשתיים יותר, מעט מבנים ומסביב מרחבים של גבעות וצמחיה וסלעים, הטבע במלוא הדרו. מזג האוויר חורפי מאוד, עננים שחורים כבדים מכסים את השמיים, הנוף התכהה והצבעים התחדדו – צמחים ירוקים הפכו ליותר ירוקים, האבנים ליותר אפורות-בז', האדמה ליותר חומה. האוויר ספוג ניחוח רענן עמוק של עפר לח ורקמות צמחים רטובות וגשם שעומד לרדת, הכל הומה לקראת סופה, אך בהשתהות שקטה, ומתח נעים ומבטיח באוויר.
אני מתרגשת לקראת המסיבה. אנו עוברים בשער ואני רואה מרחוק את מבנה הגן. מחלונותיו מופץ אור נגוהות עז, ונטבע בי רושם הניגוד הדרמטי בין הקור האפרפר של החוץ לבין הצהוב החם של הפנים. מבנה הגן קורא לי לבוא, כמו אלומות האור הן זרועות המושכות אותי אליו. נשמעים מרחוק קולות החגיגה, קולות אנשים ומוזיקה. קְצוֹת הקולות מגיעים אלי עם הרוח. אני לא יודעת מה מחכה לי שם. אני גם קצת חוששת. אני ילדה מאוד עדינה, פגיעה וביישנית. אני גם שמחה כי אני מבינה שמשהו מאוד מיוחד מתרחש, משהו מיוחד הולך לקרות.
אני כמעט לא זוכרת בכלל את המסיבה עצמה, רק הבלחי רגעים או תחושה של רגעים, פירורי זיכרון עמום. איזו שמחה כללית, איזה מראה לא מוגדר של אנשים וילדים חוגגים ואני בתוכם, וחנוכייה ונרות ומשחקים וחיוכים. פתאום אני קצת זוכרת, אולי קראו לי להדליק את אחד הנרות, ונורא התרגשתי. ואולי זיכרוני בוגד בי וזה בעצם לא קרה.
אבל דווקא הרגעים לקראת ההגעה למסיבה, שבהם אני מסתכלת מרחוק על מבנה הגן המאיר, תחת שמיים הומים חורף כהה, ושומעת מרחוק את הקולות, הם הם הרגעים שנחרתו בי כרגע מכונן בחיי.