את הביצוע המושלם אני לא מצליחה למצוא ביוטיוב; את הביצוע המושלם יש לי בקובץ מחשב שהמרתי בעזרת אבא שלי מהקסטה המקורית עליה אבא שלי הקליט את היצירה מהיכן שהוא – רדיו או תקליט – אי שם בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים – שמה באנגליה הרחוקה, החורפית, המנמנמת בערש הזמן הספוג תקוות גדולות; את הביצוע המושלם, שיופיו האינסופי, החמקמק, קפא לנצח בקואורדינטות זמן ומיקום בלתי מושגות, מלווה איזה רחש רקע שקט – ספק חריצֵי תקליט, ספק גלֵי האֶתֶר, ספק המיית הבית ההוא, כאילו מתחננת לעצור את הזמן, כמנבאת את עומק געגועי העתיד. הביצוע המושלם מזכיר לי את השטיח מקיר לקיר, את הבית החם, את החלון הגדול הצופה אל החצר האחורית הירוקה, הדשא הרענן הרטוב, חומת האבנים ספוגת הגשם, המדיפה ניחוח קור והבטחה, שדרכה חמקו סנאים קטנים אל העולם שמעבר, אל העצים, אל השבילים, אל האגם, אל שערים וחצרות ובתים, אל רחובות רומזֵי חיים. וממעל, השמיים האפורים מתכרבלים בעננים, כמו הכול עטוף, שמור, מוגן, בחלומות, בשרעפים.
את כל היופי הזה ספגתי מאבא שלי, אבא המאכזב שלי, אבא האוהב והאהוב שלי, אבא המטפל והדואג, אבא המקניט והפוגע שלי, אבא השובר דברים, אבא המשתולל וצורח במבט מטורף, אבא המטפח חלומות, אבא המדבר בעיקר על עצמו, אבא החולה בנפשו, אבא החכם והמלא ידע ואוצרות תרבות, אבא המלטף והמפנק, אבא המחבק, אבא המצחיק, הצוחק, המלגלג, אבא המלעיט אותי בשוקולד עד כדי התמכרות, כי אהבה זה שוקולד ושוקולד זה אהבה, אבא העוקב אחר מה שאני אוכלת ומעיר ומבקר ונרתע ממני, אני כבר לא ילדונת חמודה, אני מתבגרת מיוסרת אבודה. חשבתי שירשתי עולם ומלואו של תקוות גדולות, אך לא ירשתי דבר מלבד הבטחות כוזבות, אכזבות. אני שומרת באדיקות על אוצרות היופי האלו, אך החוט המחובר אליהם קרוע, אינו מוביל לשום דבר.
אני זוכרת שהשמעתי את הקטע המוסיקלי הזה, לצד קטעים קלאסיים שקטים ועדינים נוספים, לאחותי הקטנה, כשהייתה ילדה קטנה, כדי להרגיע אותה (נטתה להיפראקטיביות), חשבתי שתאהב את היופי, שאני מכירה לה כך אוצרות תרבות (כפי שאבי הכיר לי), אך להפתעתי היא לא אהבה את זה, היא נרתעה, היא אמרה בפרצוף מודאג שזה עצוב מדי, ורצתה מוסיקה אחרת, שמחה.
אותי המוסיקה העצובה הזו משמחת עד מאוד, גודשת את לבי בהתרגשות, אני רוצה להתכרבל בה לנצח בתוך חורף אינסופי.
עזבו אותי מכל ענייני המשרד, העבודה, הניירת, האנשים, הפוליטיקות הקטנות, הקשקושים והשטויות, עזבו אותי מכל הטפל הזה, עזבו אותי מהמרחב הציבורי הישראלי האגרסיבי, המכוער והרועש, אני רוצה בחזרה למקור, אני לא שייכת לכאן, אני שייכת למקום אחר, רחוק כל כך כל כך, אבל אולי המקום לא קיים באמת, אולי אף פעם לא היה קיים, אולי רק בחלומות, ואולי אף פעם לא אהיה שייכת. אבל זה בסדר, גם בגלות נצחית אני יכולה ליהנות כתיירת.
והנה אחד הביצועים הלא מושלמים ביוטיוב:
אור בשולי הענן 
This royal throne of kings, this sceptered isle,
This earth of majesty, this seat of Mars,
This other Eden, demi-paradise,
This fortress built by Nature for herself
Against infection and the hand of war,
This happy breed of men, this little world,
This precious stone set in a silver sea,
Which serves it in the office of a wall
Or as a moat defensive to a house,
Against the envy of less happier lands,
This blessed plot, this earth, this realm, this England,
This nurse, this teeming womb of royal kings,
Feared by their breed and famous by their birth
…
אהבתיLiked by 1 person
נפלא, תודה. למדתי וקראתי מעט מאוד מיצירות שייקספיר, ספורות בלבד לצערי, ומתייחסת לזה כאל עוד חור בהשכלתי שעלי למלא ביום מן הימים (תמיד יש את הפנסיה 😕 😁), אז תודה על עוד ציטוט נפלא שלו שאני שואפת בשמחה לקרבי. אנגליה, הו אנגליה מכורתי… גם האנגלים חשים את האמביוולנטיות…
אהבתיאהבתי
אהבתי את תיאור החצר האחורית. יחד עם ההקלטה מתקבלת תמונה יפה של העולם אליו את מתגעגעת. היתרון של אוצרות יופי כאלה הוא שאפשר לחזור אליהם בזיכרון, ולשמוע את המוזיקה בראש: הם תמיד אתך.
אהבתיLiked by 1 person
תודה עדה 🌷
נכון, המוזיקה תמיד הולכת איתי, יחד עם הזיכרונות הקסומים. אלו האוצרות שלי.
אהבתיאהבתי
מסקרן אותי לדעת על איזו מנגינה / שיר את כותבת. אני מרהיבה עוז לחשוב שמדובר במוסיקה קלאסית. כי זו המוסיקה, שמחזירה אותי אל ימי הילדות הרחוקים, כשהמכשיר הבלעדי לשמיעת מוסיקה היה הרדיו וקצת אח"כ הפטיפון, סטייל שנות השישים.
כמוך, דווקא היצירות ה"כבדות" אהובות עלי [באך, מוצארט, דבוז'אק, היידן וכד'], כמו גם אופרות של מריה קלאס, שכאשר עוצמת עיניים, יכולה לראות את אבי מתמוגג מרוב נחת.
אוהבת מאד את כתיבתך, באשר מוצאת בה את עצמי, לעיתים קרובות.
אהבתיאהבתי
היי אילנה, תודה על המילים החמות. רגע, האם את לא רואה בתחתית הטקסט את הוידאו מיוטיוב עם היצירה של מרצ'לו? עדכני אותי, כדי שאדע אם יש בעיה טכנית. או שאולי אני צריכה להוסיף עוד מלל לפני כן כדי שיהיה ברור שזו המנגינה… את צודקת, כמובן שזו מוזיקה קלאסית 😊. אני מאוד מאוד אוהבת מוזיקת בארוק כמו באך, ויואלדי, טלמן, הנדל ועוד ועוד. גם אוהבת רבות מיצירות מוצרט. יש כמה יצירות של היידן שאני אוהבת, וזכורות לי שתי יצירות של דבוז'אק שאהבתי במיוחד (הסרנדה למיתרים ועוד איזה אופוס 71 ששמעתי פעם במקרה בקול המוזיקה אבל לא הצלחתי למצוא ביוטיוב…). אני פחות אוהבת אופרות, אולי קטעים מסוימים נבחרים מתוכן (למשל כמובן "מלכת הלילה" מ"חליל הקסם"). אני מאוד אוהבת מוסיקה עתיקה – מתקופת הבארוק המוקדם והרנסנס.
אהבתיאהבתי
לצערי, אינני רואה כל קישור, כזה או אחר 😦
לגבי דבוז'אק, הוא כתב את אחת היצירות, שאני אוהבת להגיד עליה,
שיד ה"יקום" נגעה בו כשכתב את הלחן היא היצירה: Slavonice Dances Op.72 no.2 in E minor
מנסה להעלות לכאן הקישור
אהבתיאהבתי
היי אילנה,
לגבי הקישור שהעליתי – עניתי לך כאן למטה.
תודה על הקישור ליצירה של דבוז'אק, באמת יפה מאוד ועדין 🙂
שמעתי על היצירה – שיש לה פרקים רבים – ושמעתי קטעים ממנה פה ושם, אך אף פעם לא התעמקתי.
אולי בהמשך אפרסם פוסט עם קישורים לקטעים קלאסיים שונים שאהובים עלי במיוחד (בתקווה שתוכלי לראות את הקישורים! 🙂 )
אהבתיLiked by 1 person
כל כך מתחברת……למוסיקה הזאת ושכמותה שליוותה את ילדותי ומעוררת רגשות עמוקים – יופי מופלא ושמחה אבל גם עצב עמוק ומתוק……ומחוברת לאבא שהיה משהו והפך למשהו אחר. המוסיקה הזאת מהדהדת אחרת לכל אחד, וגם לאותו אחד בתקופות שונות של חייו. זה כל כך אישי….מי מנגן בביצוע שיש אצלך?
אהבתיאהבתי
היי אמפי יקרה 🌹
אין לי מושג מי המבצעים בביצוע שאבא שלי הקליט בזמנו – זו פשוט יצירה מוקלטת על קסטה, ואין תיעוד של פרטים מעבר לכך. אם כי… רגע, פתאום אני חושבת… שהקסטה הזאת הייתה הקלטה של תקליט שהיה לו אולי… או שהוא הקליט מתקליט של מישהו אחר… אם התקליט היה שלו, הרי שהפרטים מצוינים על עטיפת התקליט… אך אבא שלי, אבא המאכזב שלי, כבר מזמן נפטר באימפולסיביות מכל התקליטים, משום מה, לצערי הרב מאוד, כי היו שם תקליטים נפלאים, שהם פסקול ילדותי…
שאלה: האם רואים בתחתית הטקסט את הסרטון מיוטיוב עם היצירה של מרצ'לו וניתן לשמוע אותה? האם זה מובן שזו היצירה שכתבתי עליה? שואלת ליתר ביטחון לאור שאלתה של אילנה כאן למעלה…
חיבוק
אהבתיאהבתי
עצוב …גם את התקליטיה המפוארת של חמי פיזרנו ( אבל רק לאחר מותו). לקחנו מעט תקליטים קלאסיים וגיסי לקח מעט ג'אז ואת השאר תרמנו….
לשאלתך :בטלפון לא רואים את הקישור אבל במחשב כן. האזנתי לזה כבר כמה פעמים הבוקר…🤗
אהבתיאהבתי
תודה על הפידבק. מעניין למה לא רואים בסמרטפון ואם אפשר לעשות משהו כדי לתקן את זה.
רגע – נכנסתי עכשיו בסמרטפון שלי, ואני דווקא כן רואה את זה היטב ויכולה להקליק ולשמוע את המוסיקה… אז אולי הבעיה היא ספציפית אצלך או במכשירים מסוימים.
המוזיקה הזאת מתאימה עכשיו למזג האוויר שמתקרר ומתקדר מחוץ לחלון…
שבת שלום ☁️☘
אהבתיאהבתי
גם אני עכשיו הצלחתי….מוזר כי קודם לא
אהבתיLiked by 1 person
גם במחשב אינני רואה הקישור… חבל
אהבתיאהבתי
היי אילנה,
הנה, אני מעתיקה לכאן שני דברים:
1. את כותרת היצירה בדיוק כפי שמופיעה בסרטון הזה ביוטיוב, כך שתוכלי לחפש שם את הסרטון לפי כותרת זו: (Marcello – Concerto for Oboe and Strings in C minor (Adagio
2. את הקישור לסרטון, בתקווה שהפעם יופיע לך, וגם אם לא, כאמור תוכלי לחפש לפי הכותרת בסעיף 1. להלן הקישור:
עדכני אם הצלחת…
אהבתיLiked by 1 person
למרות שאין לי רקע מוסיקלי עשיר כשלך ולא גדלתי על ברכי המוסיקה הקלסית, עדיין מאד מתחברת למוסיקה הזו.
שומעים בה את החורף, רואים בה את השמיים האפורים.
פעם את שייכת לכאן ופעם למקום אחר. זו את ולכל אחד יש את כאן ושם, לפרקים. זה מה שיפה בנו – בני האדם, מורכבים ושונים איש מרעהו.
אהבתיאהבתי
את צודקת, האמת היא שאני תמיד מרגישה לא לגמרי שייכת, גם כשביקרתי באנגליה בגיל מבוגר יותר… וזה נכון שיש בי לצד תחושת החייזרות התמידית גם תחושת שייכות חלקית, גם לכאן וגם לשם…
תודה 🤗 ושבת שלום 🕯🕯🌧
אהבתיאהבתי
מוזיקה נהדרת, מתוקה עם חוט של עצב. חשבתי שגם השם של הבלוג שלך 'אור בשולי הענן' יכול להתאים ולהיות כותרת מתאימה ליצירה הזו.
אהבתיאהבתי
תודה מניפה יקרה, זו באמת מנגינה שמלווה אותי מאז הילדות. בעיניי (או באזניי 🙂 ) היא פשוט קסומה 💜 🍂
אהבתיאהבתי
אני מכירה את הדברים מקרוב (יחסים עם אבא, והקסם המכשף של מוסיקה בביצוע מאוד ספציפי. ככל שאנחנו אוהבים משהו יותר – כך אנחנו שמים לב ליותר דקויות לגביו, וכך מעריכים ביצוע אחד על פני האחר).
מציעה לך לחפש עוד בספוטיפיי יש שם פנינים מיוחדות (או להעלות לטיוב את הביצוע שיש לך במחשב):
https://open.spotify.com/search/results/Marcello%20bach
אני גם מאוד אוהבת את היצירה הזו, היא קרעה לי את הלב בפעם הראשונה שנחשפתי אליה.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה הנעימה והמבינה ונעים להכיר 🙂
איזה יופי שגם את מכירה ואוהבת את היצירה הזו ושגם אותך היא ריגשה עמוקות.
תודה על ההפניה לספוטיפיי, באמת הזכרת לי שגם שם יש ארסנל מרשים של מוזיקה קלאסית. כבר סימנתי לי שם כמה מלחינים קלאסיים, ועכשיו הוספתי את מרצ'לו, ובאמת מצאתי שם לשמחתי כמה ביצועים יפים מאוד של היצירה. גם במוזיקה הלא קלאסית ספוטיפיי בהחלט "מספקת את הסחורה" – הכירה לי להקות שלא הכרתי קודם לכן ושממש התאהבתי במוזיקה שלהן. אני מאוד מרוצה מכניסת תוכנת הספוטיפיי לחיי, ואמשיך לחפש שם את הפנינים המיוחדות.
ראיתי שהבלוג שלך הוא פרטי כך שיש צורך לבקש הרשאה כדי לצפות בו. יש טעם שאשלח בקשה? אשמח להכיר את הבלוג שלך, אבל אבין לגמרי אם זה לא מתאים לך 🙂
אהבתיאהבתי
היתה שגיאה בלינק של הבלוג. את מוזמנת לסלון, יש אח מבוערת, וכורסאות מחבקות, עם שמיכות פליס נשפכות… ותה ארל גריי עלים, בכוסות פורצלך (פורצלן עם קרפלך) מצויירות פרחים:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866943
אהבתיLiked by 1 person
איזה תיאור נפלא, ועם כזו הזמנה לבבית ומאירת פנים – אני עוד עלולה להתנחל בכורסא ולסרב להתפנות 😁 במיוחד אם מחוץ לחלון חורף גשום וקר ואנחנו ספונות לנו בבית החמים והנעים 🌧 ☕
תודה 🌸
אהבתיאהבתי
יש משהו ערמומי, כמעט לא הוגן, ובלהיות "בעלים" של ילדות…בילדות יש משהו נורא מוגן, חמים, נעים, בטוח. אלא אם כן עברת טרגדיה נוראית או התעללות, והיתה לך ילדות, נגיד, סבירה, סביר להניח שהרגשת בה, רוב הזמן, טוב. ואז החיים האמיתיים מתחילים, והבגרות מתחילה, וכל כך הרבה חלקים מהעור הנפשי נתלשים בדרך, שקשה שלא להרגיש חשוף נורא, קר נורא, מפוחד נורא. כשכל הזמן הזה, במאחור של הראש, קיימת תחושה, התחושה הזאת שמקורה בילדות, לפני כל הצרות והדאגות, ואיתה הידיעה שיש בך את היכולת הזאת, כאדם, להרגיש מוגן, להרגיש בטוח, לא לפחד. ואתה במודע או שלא שואף לשם, שואף אחורה, רוצה לחזור שוב לאחור, אבל זה בלתי אפשרי. ואולי לעולם לא תרגיש כך שוב, אולי. ואולי כן. תודה לך על הקטע הכתוב נפלא.
אהבתיאהבתי
תיארת יפה את התהליך ואת התחושות. זה נכון שאי אפשר לחזור לאחור, אבל אני מאמינה שאנחנו תמיד נושאים את האיכויות הנוסטלגיות האלו איתנו, והן נמצאות איתנו כל הזמן, כחלק מאיתנו. ואולי מלכתחילה הזיכרונות האלו אינם משקפים נאמנה את המציאות, אלא יותר את הנפש שלנו והאופן בו היא חוותה את העולם. יתכן שהילדות המוקדמת לא הייתה מוגנת ונעימה כל כך כפי שאני זוכרת בצורה עמומה (ואני יודעת בוודאות שהילדות המאוחרת כבר לא הייתה מוגנת ונעימה, את זה אני כבר זוכרת בבירור – ההתפרצויות של אבא שלי, הריבים האינסופיים בין הוריי, ההתעללות הרגשית מצד ילדים אחרים, ועוד). הרי כילדים אנו חסרי מודעות לדברים רבים. זה זיכרון של ילדה שחווה את העולם באופן מאוד מצומצם ושמושפעת מאוד מהוריה (ובעיקר מאבא שלה).
תודה 🌷
אהבתיאהבתי