האמת היא שתוך כדי כתיבת הכותרת תהיתי כמה אותיות "מ" אוכל להכניס בה, מה יקרה אם אצבעי פשוט תישען ותנוח לה על מקש ה- "מ" עד כלות. ומתי בדיוק עובר הגבול בין כותרת חיננית לכותרת היסטרית. בין היסוסי החיים החביבים לבין פניקה. אז זה התחיל בכלל מ"המממ…" קצר תוהה שכזה, מהרהר בקול, הופך בראשו. ואז נוספו עוד כמה מֵמִים. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד כמה. ועוד. אני יכולה להכניס עוד. להכניס עוד? שאכניס עוד?
ומתי עובר הגבול בין התנהלות שקטה, עניינית ושגרתית למדי של ימים רגילים, גם אם עמוסים, לבין התפרצות של קֶצֶר לא ברור ששורף את החוטים?
מה קובע? מי קובע? אני? רק אני? אבל גם לאחרים יש אחריות, השפעה, יד בדבר. ולא רק יד, לפעמים גם מרפק, או עכוז.
מתי עובר הגבול בין תחושה פחות או יותר קוהרנטית של המציאות היומיומית (אמנם על רקע בלבולי ורסיסי העבר המלווים מימים ימימה כגיבנת מעיקה אך הכרחית) לבין דיסאוריינטציה והתפרקות?
צריך לשאול "מתי עובר הגבול" או "היכן עובר הגבול"? שאלתי "מתי" כי כך בא לי באופן טבעי, כי זה הזמן, זה תמיד הזמן, הוא המפה, הוא השטח, הוא התשתית שגושי המולקולות שלנו מתגוששים על פניה. הזמן, הזמן, הזמן. האשליות הקלישאתיות שאין לציינן בשל קלישאתיותן. קלישותן. תלישותן. תלושה אני, תלושה, לרגע התפרקתי, אבל צריך לחזור מהר מהר להתנהלות השגרתית, למשחק שאינו משחק, הוא לא משחק כי הבעיה היא אני וחשיבת היתר הגבולית שלי. זה לא משחק, אלו הם החיים, ואם תתני לתפרים הדקים להתפוצץ, בואי נראה אותך מתמודדת. כולם יעזבו אותך, ודווקא לא רצו לעזוב אותך, להפך. אבל עכשיו, רק בגללך יעזבו. ובצדק. כי את בעצמך הרסת. במו ידייך הרועדות. נפש שמתפוצצת לרסיסים אינה מחזה נעים לצפייה. בטח יש גם פגיעות הדף.
בואו נראה. יחסית הרבה זמן לא כתבתי כאן פשוט כי הייתי עסוקה בענייני היומיום. היה טירוף בעבודה, היו לי מטלות להכין בלימודים, מבחנים ועבודות. הלחץ הזה של העבודה לצד הלימודים שאב ממני את מירב מרצי וזמני. והגעתי כבר למסקנה שאני צריכה להרפות בעבודה כי קצת נסחפתי ליותר מדי השקעה שם שגובה ממני מחיר נפשי וגם באה על חשבון הלימודים. אני עדיין צריכה להגיש שתי עבודות סיום לשני קורסים של סמסטר א', אחת מהן אוכל להגיש אחרי פסח, ומלכתחילה תכננתי להכין אותה במהלך חופשת הפסח, אבל את האחרת אני צריכה כבר להגיש (כבר עבר מועד ההגשה אך המורה הנחמדה נתנה לי הארכה ואמרה שזה גמיש מצדה), וטרם הכנתי אותה בגלל שעות העבודה הארוכות. וכל עוד נותרו לי חובות מסמסטר א', הראש שלי פחות פנוי למטלות הקורסים החדשים של סמסטר ב' שכבר התחילו להגיע, והתחלתי קצת להילחץ ולהרגיש דיסאוריינטציה, כאילו קצת לא מוצאת את עצמי בחלק מהקורסים…
בימים האחרונים חטפתי וירוס בטן שטני של בחילות ממושכות והקאות וחולשה וחום, הייתי כמה ימים בבית ועכשיו נראה שהתאוששתי, טפו טפו טפו. אז אחזור לעבודה מחר (בעסה. נחמד לי להישאר בבית). אז התבאסתי נורא נורא שאם לא היה לי הוירוס, הייתי מכינה ומסיימת ומגישה בסופ"ש האחרון את עבודת הסיום לקורס ההוא, והנה זה שוב מתעכב. נלחצתי.
ולפני כשעה וחצי פתאום איכשהו התפתחה סיטואציה עם בן הזוג, מין סיטואציה מוזרה שאני לא מבינה איך נקלענו אליה, איך נקלעתי אליה. מין ריב שכזה, או משהו בסגנון, לא ברור (זה לא יכול להיות מוגדר כריב, כי אני דיברתי והוא בעיקר התעלם). אין לי כוח לתאר ולהסביר. הטריגר היה איזו הודעת שגיאה מדאיגה שקיבלתי פתאום בלפטופ מקובץ ה- word שעבדתי עליו (מטלה ללימודים). קראתי לעזרת בן-זוגי, והוא דיבר איתי על כך מהחדר השני. נורא כעסתי על תגובה מסויימת שלו (שהייתה יותר חוסר תגובה מאשר תגובה), הוא היה אדיש בחזרה, הרגשתי שיש אי הבנה, תקשורת לקויה, ניסיתי להסביר לו, הוא היה שוב אדיש, ובסוף התפרצתי מרוב תסכול, אבל ממש ממש איבדתי את זה, והכל התדרדר. וזה עשה לי ממש רע. הרגשתי מולו כאילו שאני מתקשרת עם קיר. דופקת את הראש בקיר. רוצה ממנו איזה מענה, פידבק, הסבר, דיון, חיזוק, הרגעה, וככל שהוא יותר מגיב באדישות וחוסר מילים, זה יותר מטריף אותי.
אני כאילו לא ממש מבינה מה עובר עלי. בשבועות האחרונים הייתי בהתנהלות יומיומית רגילה, מתעסקת במטלות נקודתיות, אמנם על הרקע הרגיל של רכבת המחשבות הכאוטית שלי. והערב פתאום, בבת אחת, משהו התפוצץ, נשבר. פתאום הרגשתי מעורערת לחלוטין ואבודה ולא מבינה מה קורה בחיים שלי. יצאו ממני מילים. ניסיתי להסביר איך אני מלאת ספקות לגבי הכל, עבודה, לימודים, זוגיות. אז גם זרקתי איזה משפט על הזוגיות, והוא ננעל על זה ופירש… משהו שלא התכוונתי אליו… ונפגע. אוף, חרא.
אה כן, גם תוך כדי סערת הרגשות שהייתי בה הערב, עזבתי את שתי קבוצות הווטסאפ של הלימודים – את זו הכללית של כולם וגם את זו המצומצמת. כל ההתכתבויות שם בנושא הלימודים סתם מלחיצות ומבלבלות אותי. גם ככה אני מרגישה שאני כאילו מפספסת משהו ולא לגמרי מבינה מה קורה. מניחה שזו תחושה סובייקטיבית שמושפעת מחוסר הביטחון שלי ומהספקות העצמיים. וגם יש להם שם לפעמים התכתבויות בינם לבין עצמם שאני לא מבינה, ואין לי כוח לזה. וזה גרם לי להרגיש הרגשה עוד יותר מוזרה ממה שגם כך אני מרגישה.
ובלילה חלומות עוצמתיים. ולמה הלילה חלמתי על ההוא מהלימודים. למה משליכה כזו משמעות רגשית עוצמתית עליו. ממש ממש ממש מוזר.
המממממממממממממממממממממממממממ….
אור בשולי הענן 
סערה. וכדרכן של סערות כשאת באמצעה הכל משתולל ובלתי אפשרי. וכדרכן של סערות, גם זו תחלוף למרות שקשה להאמין. מאחלת לך שאחרי ההממממממ יבואו שקט ובהירות, וגם איזון. תחזרי לקבוצות הווטסאפ של הלימודים. גם אם לא הכל שם ידוע, נדמה לי שיש שם מידע חשוב עבורך. ולגבי בן הזוג, הוא מן הסתם מכיר אותך היטב, ויכול להכיל את ההתפרצויות הללו. אולי כשירגע תוכלו לדבר על זה? בכל מקרה חיבוק גדול.
אהבתיאהבתי
תודה, מעריכה מאוד. מתנצלת על העיכוב במענה. אני במין מצב נפשי מוזר שכזה, חסר כוחות, לא כ"כ קומוניקטיבית, אין כוחות לתקשר ולדווח, למרות שזקוקה לקשר עם אנשים. כאילו, אין כוח לעצמי, להוויה שלי. קשה להסביר. המצב עם בן הזוג הסתדר, מבחינתו הכל כרגיל, או שהוא פשוט עובר הלאה ושם את זה בצד. בעקבות נטישת קבוצות הווטסאפ של הלימודים היו קצת ריקושטים של התעניינות דואגת מצד כמה, והבהרתי שלא התכוונתי להדאיג ושפשוט החלטתי ספונטנית לצאת מכמה קבוצות. לא משנה… אולי מרגישה מוזר, אולי מאוכזבת מעצמי, אולי מרגישה מבולבלת לגבי כל מיני דברים… כמו נתונה בערפל…
תודה תודה,
אור
אהבתיאהבתי
בתוך כל הבלבול, לי דווקא נשמע הגיוני שדברים מצטברים ומצטברים, מגיעים לנקודת רתיחה פנימית שלא תמיד מורגשת ואז פתאום מתפרצים, על האדם הכי קרוב, ושלמעשה הכי יכול לספוג את זה – כי הקשר איתו יציב – משפחה, בן זוג.
גם אני לא מתפקדת היטב כשאני בלחץ, והלחץ הוא עניין סובייקטיבי – שמתי לב שאני נוטה להלחץ בקלות יחסית. אז אצלי הפתרון הוא לעשות סדר בדברים ולפרק הכל לדברים שאפשר להתקדם איתם לפי הסדר, ונשמע שזה הכיוון גם אצלך, את צריכה עוד זמן ולהתחיל להתקדם עם העבודות, חופשת פסח נשמעת כמו זמן מתאים גם למנוחה וגם להתקדמות עם מה שנצבר. תנשמי עמוק ותעשי סדר עד ליל הסדר, או אחרי, זה גם בסדר:)
חיבוק.
אהבתיאהבתי
תודה פרי העץ, מעריכה את תגובתך ומתנצלת על העיכוב במענה. ראי גם תגובתי למניפה. אכן הצטברות… אבל משהו לא טוב עובר עלי, ואני די מבולבלת, באופן כללי… כבר לא יודעת… סליחה על אי הבהירות, ימים משונים לי. אולי סתם חשיבת יתר, אולי קשור לטיפול התרופתי, מי יודע… אף אחד לא יודע… ואני בכלל רוצה להוריד את מינון התרופות, התחלתי. אני נורא נורא נורא לא החלטית. לגבי הרבה דברים. הזמן נוזל לי בין האצבעות ומתבזבז על חוסר החלטיות ותחושה שלוקח לי יותר מדי זמן לעשות דברים.
חיבוק ותודה לך ולאחרים שאתם איתי פה.
אור החופרת.
בא לי להרביץ חזק לאור החופרת האבודה הכושלת המשונה המסתבכת.
אהבתיאהבתי
צודקות המגיבות החכמות מעלי. וגם: האדישות של בן הזוג נשמעת לי כמו מנגנון הגנה. משהו בטון שלך או במילים שלך מבהיל אותו וזאת הדרך האוטומטית לא מודעת אולי אפילו שלו להתמודד עם זה. כששניכם תירגעו אולי אפשר באמת להתחבק ואולי גם לברר מה בעצם קרה שם
אהבתיאהבתי
היי אמפי, המון תודה. ראי בבקשה תגובותיי למניפה ולפרי העץ. כן, אני זוכרת שיש לו נטייה בריבים לשתוק או להתכנס לתוך עצמו. כלומר, בשנים האחרונות אנחנו לא רבים כמעט בכלל, כי נכנסנו לשגרת חיים שכזו. הוא בטח לא ידע מה לעשות עם ההתפרצות שלי. אגב, מבחינתו הוא בכלל לא הבין למה התפרצתי, לא קרה שום דבר, זה הרי היה לחלוטין לא פרופורציונאלי. אבל כן, עבר ונגמר, ואנחנו ממשיכים כרגיל. עכשיו אני במצב מוזר. נראה לי שהרסתי דברים עם החברים בלימודים. ועוד דברים.
אהבתיאהבתי
התייחסי אל המריבה כמו לפלפל שמתבל את החיים. אל תתביישי להתנצל אם את מרגישה שזו התעוררה בגללך.
אם זו אשמתו והוא לא מתנצל, אין לי ספק שתמצאו את הדרך להשלים .
גם הר געש מתפרץ כשבטנו מבעבעת, יש אנשים שלחץ יכול לתרום להם ולגרום לדברים להתקדם אך לרוב הוא יוצר קושי גדול שאי אפשר להתמודד איתו.
מאחלת לך חופשת פסח פרודוקטיבית ומועילה.
אהבתיאהבתי
תודה רחל, אני התנצלתי בפניו. המשכנו הלאה, כרגיל. כן, זו הייתה מעין התפרצות געשית…. משהו אצלי באופן כללי כרגע קצת מנותק מהמציאות, רוצה לברוח מהכל, ואי אפשר…. אבל גם זה יעבור…. תודה, אין ספק שחופשת פסח מגיעה בזמן, זקוקה לה ממש. מאחלת גם לך חג שמח וחופשה נעימה.
אהבתיאהבתי